סע"ש 28839-08-15

בפני בקשת הנתבעים 1-2 (להלן: "המבקשים") לחייב את התובע (להלן: "המשיב") להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיהם, כתנאי לניהול ההליך (להלן: "הבקשה").

לאחר עיון בכתבי הטענות וכן בבקשה ובתגובה לבקשה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות, בכפוף לכך שהמשיב ימסור את כתובתו. להלן אפרט טעמיי.

1. המבקשים טוענים כי סיכויי התביעה קלושים וקיימת סבירות גבוהה ביותר שתביעת המשיב נגדם תידחה. נטען כי מלוא זכויותיו של המשיב שולמו וכי התביעה בחלקה התיישנה. עוד נטען ע"י המבקשים כי בנסיבות של דחיית התביעה נגדם ייגרמו להם הוצאות כבדות ובנוסף לא יעלה בידם לגבות את הוצאותיהם מהמשיב, שהינו תושב הרשות הפלשתינית ("הרשות"). המבקשים מוסיפים וטוענים כי עצם העובדה שלא צויינה כתובת המשיב מהווה כשלעצמה עילה לחיובו בהפקדת ערובה להוצאות.

2. מנגד, המשיב בתגובתו (אשר אינה נתמכת בתצהיר) מתנגד לחיובו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים וטוען כי הטלת ערובה מהווה ניצול מצוקתו הכלכלית וכי קבלת הבקשה תחסום הלכה למעשה את גישתו לערכאות ותנעל בפניו את דלתות בית הדין. עוד טוען המשיב כי סיכויי תביעתו גבוהים ובנוסף, עסקינן בתביעה לזכויות מכוח חוקי המגן במשפט העבודה. בנסיבות אלה, טוען המשיב כי אין מקום לחייב בהפקת ערובה להוצאות, ובכך לקשות עליו למצות את זכויותיו.

   דיון והכרעה

   המסגרת הנורמטיבית

3. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אומצה ע"י בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969, תוך שנפסק כי בתי הדין לעבודה ינהגו במתינות בעת הפעלת סמכותם האמורה ויביאו בחשבון את הייחוד של משפט העבודה בהפעלתם את התקנה האמורה (דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996).

4. בבוחנו בקשה כאמור על בית הדין לאזן בין זכות הגישה של המשיב לערכאות, זכות אשר הוכרה כזכות יסוד מן המעלה הראשונה (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ פ"ד נא(3) 577) לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.

5. ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (16.7.03), שם נקבע, בין השאר, ביחס לעובד שהוא תושב הרשות הפלסטינית, שכלל אין להטיל על תושב הרשות חובת הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע, רק בשל היותו תושב הרשות. יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו. בחינה זו תיעשה בהתחשב בשני פנים: הפן האחד – כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גביה ברשות, תידרש מהעובד הוכחה ראשונית לכאורה, ולו ראשית ראיה, שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו של התובע לזכות בה. הפן השני – במידה ונמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי "טובים סיכויי התביעה" ולו לכאורה וכי אין מדובר, על פניו, בהליך סרק – יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מהעובד בהוצאותיו, ככל שיוטלו עליו. ככל שעמד המעסיק בנטל זה והוכיח כי ייבצר ממנו להיפרע מהעובד, יבחן בית הדין האם קיימות חלופות אפשרויות לחיוב בהפקדת ערובה להוצאות, כגון יכולת מימוש נכסים של העובד, קודם לחיובו בהפקדת ערובה להוצאות.

6. ביחס לקושי לגבות הוצאות משפט בשטחי הרשות פסק בית הדין הארצי, כדלקמן: