חפש עורך דין לפי תחום משפטי
| |

סע"ש 28521-06-14 אבו הניה נ' שפיר פיצרוטי מיזם משותף

: | גרסת הדפסה
סע"ש
בית דין אזורי לעבודה תל אביב - יפו
28521-06-14
6.4.2015
בפני הרשם:
אלעד שביון

- נגד -
התובע:
מוחמד ג'מאל אבו הניה
עו"ד אמיר ג'בארה 		הנתבעת:
שפיר פיצרוטי מיזם משותף
עו"ד ענת אלמוג-בוארון
החלטה

 

 

 

1.בפניי בקשת הנתבעת לחייב את התובע, תושב הרשות הפלשתינאית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, אם וככל שתידחה התביעה נגדה.

 

טיעוני הצדדים

 

2.לטענת הנתבעת התובע כלל לא הועסק על ידה. ביום 17.2.15 התקיים דיון קדם משפט בתיק במסגרתו ציין ב"כ התובע מפורשות, כי: "אין לי מסמכים בכתב הקושרים את התובע לנתבעת, אני מודע לסיכון בתיק ... התובע מזהה את מר כהן שנמצא באולם ביה"ד ומי שנתן לו הוראות העבודה ואת השכר אדם שקוראים לו שפיר". לנוכח האמור עולה, כי אין בידי התובע בדל של ראיה הקושר אותו לנתבעת ולאור האמור סיכויי התביעה קלושים. לגרסת הנתבעת, ככל שתביעת התובע תידחה, לא תהא לה כל דרך לגביית סכום ההוצאות.

 

מנגד טוען התובע, כי זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד ופסיקת ערובה תחסום את דרכו בביה"ד והוא לא יוכל לקבל את יומו. מצוקתו של התובע קשה והוא מצוי בחיסרון כיס. לטענת התובע לתביעתו יש סיכוי רב והנתבעת לא צירפה כל ראיה לטענות ההגנה. מעבר לאמור, הנתבעת לא הוכיחה כי ייגרם לה נזק מהמשך ההליך.

בתשובתה חזרה הנתבעת על האמור בבקשה והדגישה, כי דווקא טענות התובע בעניין מצבו הכלכלי הרעוע מחזקות את טענותיה בדבר הצורך במתן ערובה.

 

דיון והכרעה

 

3.בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן- התקנות) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969 [דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].

 

4.בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.

 

5.ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה בבתי הדין לעבודה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 16.7.03, להלן "אבו נאסר"), שם נקבע, כי השיקול העיקרי להטלת החיוב במתן ערובה הוא סיכויי ההצלחה בתביעה והשיקול המשני במעלה הוא יכולת גביית הוצאות הנתבע מהתובע, וכי "אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא, מפאת עוניו יידחה התובע משעריו של בית המשפט".

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות:
לרכישה הזדהה
בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 


כתבות קשורות

    חזרה לתוצאות חיפוש >>