סע"ש 27859-09-13

לפני בקשת הנתבעת להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו.

הנתבעת מציינת כנימוק ראשון לבקשתה, באופן כללי, כי לא היו יחסי עובד -מעסיק בין הצדדים. נימוק נוסף אותו מעלה הוא כי, התובע העיד על עצמו כי מצבו הכלכלי קשה, ואף קיבל פטור מאגרה. נוסף לזאת מציינת את העובדה כי התובע הוא תושב שטחים, שלא ניתן יהיה להיפרע ממנו במקרה בו הנתבע יזכה, והדבר את הצורך לחייבו בערובה. אשר לרכיבי התביעה, טוענת הנתבעת כי התובע לא הציג ראשית ראייה לסכומים להם הוא טוען- התובע לא טרח להציג מסמכים רלוונטיים בהליך גילוי המסמכים.

התובע טען כי אין לו רישומים של הכנסותיו בשנות עבודתו האחרונות, קרי- משנת 2007 ועד לסוף 2010 וזאת בשל שינוי שיטת התשלום בה לא נדרש להוציא קבלות. כמו כן טען כי אמנם יש לו מספר ע.מ., עם זאת אין לו תעודה או רישומים להעיד על כך. לבסוף טען כי חיובו להפקיד ערובה ימנע ממנו את זכות הגישה לערכאות באופן מפלה בשל עוניו.

הכרעה

בהתאם לפסיקה, בבוא בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכותו של הנתבע שלא להיגרר להליכי סרק תוך חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו תוך פסיקת הוצאות לטובתו.

בית הדין הארצי בפסק הדין בע"ע 1064/00 קיניאנג'וי - אוליניצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח ( 29.8.00), קבע:

"בית-דין זה הקפיד במהלך השנים לנהוג בנושא זה במתינות. ההלכה הפסוקה נותרה בעינה, ולפיה, "...אין זאת דרכו של בית-דין לעבודה לחייב תובע במתן 'ערובה', ועל-ידי כך להכביד על מימוש זכויות", וכי בבוא בית-הדין לשקול האם יש מקום לחייב במתן ערובה "יביא כמובן בחשבון את המיוחד שבמשפט העבודה"".

בפסק הדין בע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר - Spain peter in gallicantu, ( 6.7.2003), הותוו אמות המידה לחיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. בעניין עובד שהוא תושב הרשות הפלסטינית נקבע בפסק הדין כי:

"ככלל, אין להטיל על עובד תושב הרשות חובת הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של המעסיק-הנתבע, רק בשל היותו תושב הרשות. יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו. בתוך כך, תינתן הדעת לשני פנים אלה:

הפן האחד: כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גביה באזור, תידרש מן העובד הוכחה ראשונית לכאורה, ולוּ ראשית ראיה הנלמדת מפני הדברים, שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו לזכות בה... הפן האחר: נמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי "טובים סיכויי התביעה", ולוּ לכאורה, וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו, ככל שיוטלו עליו.

מצא בית הדין כי אין התביעה מופרכת על פניה והמעסיק-הנתבע לא הוכיח כי נבצר ממנו להיפרע מן העובד – לא תוטל הערובה. מאידך, אם עמד המעסיק בנטל הנדרש, יוסיף בית הדין ויבחן אם קיימות אפשרויות חלופיות לחיוב בערובה, כגון יכולת מימוש נכסים מעם העובד או הפקדת ערובה מטעמו בתחומי מדינת ישראל, קודם שיָשִׁית עליו חובת הפקדת ערובה.