סע"ש 27723-03-14

פסק דין

1.התובע, אזרח אריתריאה, הגיש תביעה נגד הנתבעות בגין תקופת עבודתו ממרס 2011 ועד דצמבר 2013 בחצרי נתבעת 1, חברה לשיווק פירות וירקות, בסך כולל של 93,000 ₪. לטענתו, הוא זכאי לפיצויי פיטורים, דמי חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, הפרשות פנסיוניות, תגמול בגין שעות נוספות, השלמה לשכר המינימום ופיצוי לפי סעיף 24 לחוק הגנת השכר. ביום 5.10.14 נתן השופט יוספי פסק דין נגד נתבעת 2 בהעדר הגנה.

2.הנתבעת 1 טענה שקיבלה שירותים מנתבעת 2 לאספקת עובדים לצורך עבודות ניקיון. לטענתה, אין לראות בה כמעסיקה, למרות העובדה שהתובע הועסק בחצריה.

3.התובע טען שעבד בחצרי נתבעת 1 כעובד כללי בחנות השייכת לה ועסק בפירוק והעמסת סחורה, ניקיון, סידור מדפים. לטענתו, קיבל את שכרו במזומן על בסיס שעתי- בתחילה קיבל 20 ₪ לשעה ובחצי השנה האחרונה לעבודתו שכרו עלה ל-23 ₪ לשעה, כשמעבר לשכר זה לא קיבל מאומה. לטענתו, נאלץ לסיים את העבודה לאחר שהחל לסבול מכאבים בגבו בשל הרמת משאות כבדים, בגינם אושפז בבית החולים ולא יכול היה להמשיך לשאת משאות כבדים ולכן הוא זכאי לפיצויי פיטורים.

4.התובע תיאר בעדותו כי פגש נציג של נתבעת 2 בשם רמי וזה שאל אותו אם הוא מעוניין לעבוד ולמחרת התחיל לעבוד בחנות של נתבעת 1. לדבריו, רמי שילם לו במזומן את השכר פעם בחודש, ב-15 בכל חודש, וזה המועד היחיד שראה אותו. את ההוראות במהלך היום יום היה מקבל ממר אלפסי מטעם הנתבעת ומעובדים נוספים של נתבעת 1 בשם אבנר, יאיר, אלי ומולי. התובע העיד שהוא הדפיס בשעון הנוכחות עם האצבע בכל פעם שנכנס ויצא מהחנות. התובע תיאר את שעות עבודתו על סמך דו"חות הנוכחות שצירפה נתבעת 1 וטען שבכל השעות הללו הוא קיבל רק את השכר הבסיסי מבלי לקבל תגמול עבור שעות נוספות - עד יוני 2013 סך של 20 ₪ ומיולי 2013 סך של 23 ש"ח לשעה. בעדותו תיאר את נסיבות סיום עבודתו וצירף אישור רפואי שלא וטען שלא יכול היה להמשיך להרים משאות כבדים.

5.מטעם הנתבעת 1 העיד מר משה אלפסי מבעלי נתבעת. מר אלפסי צירף הסכם עקרונות מיום 16.6.11 בין נתבעת 1 לנתבעת 2 בה נכתב שנתבעת 2 תספק לנתבעת 1 עובדים במחיר של 25 ₪ לשעה בתוספת מע"ם וצירף הסכם מ-2013 בין נתבעת 1 לנתבעת 2 שם התחייבה נתבעת 2 לספק עובדים לנתבעת 1 בסך של 27 ₪ לשעה בתוספת מע"ם. בסעיף 6 לתצהירו אישר מר אלפסי שהתובע עבד אצלו לפרקים תקופה של 23 חודשי עבודה בלבד. לטענתו, נתבעת 1 שילמה לנתבעת 2 סכום גבוה וריאלי עבור השירות שסיפקה הנתבעת 2 ולכן אין לחייב את נתבעת 1 בתשלום כלשהו לתובע. כמו כן, טען שהנתבעת 2 היא זו שקיבלה את התובע לעבודה, הוא שובץ על ידה ואת השכר היה מקבל מנתבעת 2 שרק היא הייתה יכולה לפטרו. בחקירתו אישר שהנתבעת 1 מעסיקה בין 15 ל-25 עובדים ואישר שחלק מהעובדים מועסקים אצלו באופן ישיר ולא באמצעות קבלן. לטענתו, הסיבה שהתקשר עם קבלן על מנת להעסיק את התובע הייתה כי הוא לא מבין בזכויות של עובדים זרים ולכן התקשר עם נתבעת 2ץ הוא לא ידע אם לנתבעת 2 יש רישיון של קבלן כח אדם. מר אלפסי אישר שהוא יודע שלאחר 9 חודשים עובד של חברת כח אדם אמור להיות עובד של המשתמש. כן אישר שנתבעת 1 לא בדקה אצל נתבעת 2 האם התובע מקבל את זכויותיו. הנתבעת 1 טענה בסיכומיה שהסכומים ששילמה לנתבעת 2 עלו על הסכומים שהתובע אמור היה לקבל בגין תקופת עבודתו.

6.לאור האמור, השאלות שבמחלוקת הן: האם התובע הוא עובד גם של נתבעת 1, ואם כן מהן הזכויות המגיעות לו בגין תקופת עבודתו?

7.הנתבעת 1 לא הציגה אישור של קבלן כח אדם על שמה של נתבעת 2 ולא הציגה אסמכתאות לגבי התשלום ששולם לנתבעת 2. הנתבעת 1 לא העידה נציג מנתבעת 2 ולא ביקשה לזמן נציג מנתבעת 2. נציג נתבעת 1 אישר שהוא לא בדק מה השכר שמשולם לתובע ומעולם לא ראה את תלושי השכר שלו (עמ' 11 לפרוטוקול 10.1.16). התובע לא קיבל הודעה בכתב לגבי תנאי עבודתו וכאמור, כל הקשר שלו עם נציג נתבעת 2 הסתכם בכך שהוא זה שהביא אותו לעבוד אצל נתבעת 1 והעביר לו את השכר במזומן בכל 15 בחודש. מעבר לכך, כפי שהתובע העיד ועדותו לא נסתרה, את כל ההוראות ואת כל ההנחיות קיבל מנתבעת 1. בנסיבות הללו, אנו רואים גם בנתבעת 1, כמעסיקתו של התובע. לא מדובר בהתקשרות באמצעות חברת כח אדם, מאחר שלא הוכח כלל שנתבעת 2 היא חברת כח אדם. נתבעת 1 היא מעסיקה שבחרה לנסות להתנער מתשלום הזכויות הסוציאליות לעובד בכך שהתקשרה עם נתבעת 2 ולטענתה העבירה לה כספים עבור עובדים לפי שעות עבודה. אמנם בסיכומיה טענה הנתבעת 1 שהסכומים ששילמה לנתבעת 2 עולים על הסכומים שהתובע אמור היה לקבל בהתאם לשכר המינימום. אולם, נתבעת 2 חישבה בתוך סכומים אלה גם את תוספת המע"ם ששילמה לנתבעת 2, תשלום המע"ם לא יכול להיות חלק מהשכר מאחר שהוא אמור לעבור לקופת המדינה. מה גם שהנתבעת 1 לא הוכיחה ששילמה אותם סכומים לנתבעת 2. לאחר ששמענו את הצדדים הגענו למסקנה שהסכום ששולם לנתבעת 2 מנתבעת 1 עבור אספקת עובדים, נמוך בצורה משמעותית מהזכויות הסוציאליות המינימליות שמגיעות לעובד עבור שעת עבודה. כך למשל ההסכם מיום 16.6.11 קובע סך של 25 ₪ לשעה שישולם לנתבעת 2. מתוך סכום זה נתבעת 2 גם נטלה את רווחיה וגם הייתה אמורה לשלם את כל הזכויות הסוציאלית של התובע כאשר שכר המינימום באותה תקופה עמד על 22.04 ₪. התובע עצמו העיד שעבד שעות נוספות, כך גם עולה מהדו"חות שצירפה נתבעת 1 והערך הבסיסי של שעה נוספת עולה על הסכום ששילמה נתבעת 1 לנתבעת 2 וזאת אף מבלי לדון כלל בשאר הרכיבים הסוציאליים.

על נתבעת 1 כבר בעת ההתקשרות עם נתבעת 2 היה לדעת שמדובר בחוזה הפסד שלא יהיה בו כדי לשלם עבור זכויות התובע. מעסיק שמתקשר עם קבלן כח אדם כאשר התמורה שמשולמת לקבלן כח האדם נמוכה מהזכויות הסוציאליות שהעובד אמור לקבל, נוטל על עצמו סיכון להיות חב בכל התשלומים שמגיעים לעובד. התנאים למתן רשיון לעסוק כקבלן כוח אדם מחמירים לגבי מבקש הרשיון, שעליו להמציא ערבות מתאימה למילוי חובותיו כלפי עובדיו. אם לגבי קבלני כח אדם הדין מטיל חובה על מזמין שירות (כמשמעותו בחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב-2011 למילוי חובות הקבלן, הרי על אחת כמה וכמה שיש להחמיר עם מזמיני שירות המתקשרים לקבלת שירות אצלם עם מי שאינו קבלן כח אדם, ויש לחייבם במילוי כל החובות כלפי העובד, שמשמעותם כל התשלומים המגיעים לעובד.

בתביעה שבפנינו מדובר בחוזה הפסד. במקרה כזה יש לראות, כאמור, במזמין אחראי לזכויות התובע מתחילת העסקתו. בהתאם לעדותו של התובע ואנו מקבלים אותה, הנתבעת 1 היא זו שסיפקה את החומרים וכלי העבודה לתובע והתפקיד בו הועסק לא היה תפקיד זמני. בנסיבות אלה אנו רואים בנתבעת 1 כמעסיקה של התובע או לפחות חבה בכל חובות הנתבעת 2 כלפיו.