סע"ש 27594-03-15

1.לפני בקשת המבקשים (הנתבעים בהליך העיקרי) לחייב את המשיב (התובע) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם, אם וככל שתידחה התביעה כנגדם.

טיעוני הצדדים בתמציתם

2. לטענת המבקשים, יש להטיל ערובה מן הטעם שהמדובר בתביעת שסיכוייה קלושים.

המבקשים הוסיפו, כי מעדותו של התובע, שנשמעה במסגרת דיון עדות מוקדמת, עולה כי התובע אינו זכאי לזכויות שתבע, ובפרט לפיצויי פיטורים ולגמול שעות נוספות. עוד טענו המבקשים, כי אף לתביעה שכנגד שהוגשה כנגד המשיב יש משקל.

לבסוף טענו המבקשים, כי סיכויי הגביה של הוצאות המשפט נמוכים, לאור העובדה שהמשיב עזב את ישראל לצמיתות.

3. מנגד, טען המשיב, כי סיכויי התביעה טובים, נוכח העובדה כי המדובר בתביעה לתשלום זכויות קוגנטיות, לרבות זכויות לפיצוי חלף הפרשות לקרן פנסיה ולקופת פיצויים - זכויות שאינן יכולות להיות שונויות במחלוקת,וכי עוניו אינו בו כדי להוות עילה למנוע ממנו את נגישותו לערכאות.

דיון והכרעה

4. בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן- תקנות בית הדין לעבודה) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1983, (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי) הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 [דב"ע (ארצי) נד/189–9 דניאל סוסנוביק – מנחם מאור, (22.8.1994); דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].

5. בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.