סע"ש 2658-04-16

1.לפניי בקשת הנתבע מיום 19/6/16, לחיוב התובע בהפקדת ערובה כספית לתשלום הוצאותיו (להלן: "הבקשה").

2.התביעה העיקרית הוגשה על ידי התובע, תושב הכפר טובאס אשר בשטחי הרשות הפלסטינית, כנגד הנתבע, ובה נטען כי התובע עבד אצל הנתבע מיום 15/3/2007 עד ליום 21/10/10 וכן נתבעו הפרשי שכר מינימום, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד, פיצויי פיטורין, חלף הודעה מוקדמת, דמי הבראה ופיצוי בגין אי מתן תלושי שכר, בסך כולל של 107,005 ₪ .

עיקר טענות הצדדים

3.הנתבע טוען שהתובע הגיש תביעה קודמת בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, נגד נתבעים אחרים, שם טען כי עבד מחודש 2/07 עד לחודש 12/13, 6 ימים בשבוע, 8 שעות ביום (סע"ש 44036-10-14), והגיש את התביעה דנן על סמך מסמך הנחזה להיות אישור לתקופות העסקה, אולם אינו מהווה כל ראיה בפועל. אין ספק שמדובר בתביעה מופרכת וחסרת בסיס, וזאת לאור העלאת טענות עובדתיות סותרות בתביעה דנן ובתביעה המנוהלת בבית הדין בירושלים. עוד נטען כי היות התובע תושב השטחים, ככל והתביעה תידחה והוא יחויב בהוצאות, לא יוכל הנתבע להיפרע ממנו.

4.בתגובה לבקשה טוען התובע כי מדובר בניסיון להכביד על ניהול התובענה. לתובע הונפקו היתרי העסקה לבקשת הנתבע עצמו, ומדובר בראיות חותכות לעבודתו הנטענת אצל הנתבע, כשהנתבע אינו מתייחס כלל לאותם היתרים. התובע עבד אצל הנתבע יומיים בשבוע תחילה ובהדרגה עבד 5 ימים בשבוע, כשהוא יכול לעבוד בשני מקומות באותו זמן במקביל. בשלב זה לא ניתן לקבוע כי התביעה הינה מופרכת והנתבע לא הוכיח כי לא ניתן להיפרע מהתובע. קבלת הבקשה משמעה חסימת דרכו של התובע בבית הדין ואי קיום זכות הציבור לקיום הסדר ושלטון החוק.

התובע צירף לתגובתו תצהיר מטעמו, בו טען, בין היתר, כי הינו עובד ומשתכר סך של 4,800 ₪ בחודש, וכי בתקופה הרלוונטית לתביעה עבד במקביל אצל הנתבע ובמושב משואה.

המסגרת הנורמטיבית

5.תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

6.בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 אין תקנה מקבילה לתקנה הנ"ל, אך תקנה זו אומצה על ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 אשר זה לשונו: