סע"ש 26531-06-13

בפני בקשת הנתבעת (להלן: "המבקשת") לחייב את התובע (להלן: "המשיב") להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה, כתנאי לבירור תביעתו (להלן: "הבקשה").

לאחר עיון בכתבי הטענות וכן בבקשה ובתגובה לבקשה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. להלן אפרט את הנימוקים להחלטתי.

1. המבקשת טוענת כי יש לחייב את המשיב בהפקדת ערובה להוצאות ממספר טעמים מצטברים. ראשית, נטען כי המשיב הינו תושב חוץ המתגורר בחו"ל. המשיב שב למולדתו, לאחר שנשמעה עדותו המוקדמת בפני בית הדין. שנית, נטען כי המשיב לא שילם הוצאות שנפסקו לחובתו ע"י בית הדין. שלישית, נטען כי סיכויי התביעה קלושים וקיים סיכוי רב כי התביעה תדחה.

2. המשיב מנגד מתנגד לחיובו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת. נטען כי קבלת הבקשה תהווה ניצול מצוקתו הכלכלית של המשיב ותפגע בזכות גישתו לערכאות. המשיב מוסיף וטוען עוד מדובר מדובר בתביעה לזכויות קוגנטיות מכוח משפט העבודה המגן וכי סיכויי התביעה גבוהים.

   דיון והכרעה

   המסגרת הנורמטיבית

   1. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אומצה ע"י בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969, תוך שנפסק כי בתי הדין לעבודה ינהגו במתינות בעת הפעלת סמכותם האמורה ויביאו בחשבון את הייחוד של משפט העבודה בהפעלתם את התקנה האמורה (דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה נגד שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996).

   2. בבוחנו בקשה כאמור על בית הדין לאזן בין זכות הגישה של המשיב לערכאות, זכות אשר הוכרה כזכות יסוד מן המעלה הראשונה (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נגד קליל תעשיות בע"מ פ"ד נא(3) 577) לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.