סע"ש 26266-05-14

החלטה זו ענינה בשני נושאים תלוים ועומדים שידונו להלן:

פסיקת הוצאות בגין אי התייצבות לדיון האחרון

בהמשך להחלטות שמיום הדיון האחרון, ומיום 2.1.17, ולאחר עיון בתגובת התובע לאמור בהן , אני קובעת כי על התובע לשלם לאוצר המדינה סך של 4,500 ₪ וזאת בתוך 20 יום מהיום.

בהתיחס לטעמי, הרי שמעבר לאמור בהחלטות האמורות אוסיף גם נוכח טיעוני התובע :

א. יוזכר כי הבקשה לזימון התובע ועדיו הוגשה ימים ספורים בלבד בטרם מועד הדיון כאשר בבקשה זו עצמה צויין מפורשות כי דרוש זמן לשם הנפקת היתר כניסה. לפיכך גם לו היה ממש בטענת ב"כ התובע כי אכן לא הותרה כניסתו וכניסת אותו עד עלום מטעמו- הרי שהאחריות לכך – ולו באופן חלקי,מוטלת לפתחם.

ב. לגוף הענין ונוכח אישור המנהל האזרחי ביחס להיתר שכן ניתן לתובע, ולהיתר שכלל לא נתבקש ביחס לעד מטעמו, היה ראוי כי התובע יטרח לכל הפחות להגיש תצהיר לתמיכה בטענתו לפיה דברי המנהל האזרחי מוטעים. זאת לא נעשה והדבר מחזק את הרושם שהדברים נאמרו מפי ב"כ מן השפה ולחוץ בענין זה. יותר מכך, גם גרסת ב"כ התובע מעורפלת ולא מצוין בה מתי פנו התובע והעד מטעמו לקבל היתר (ולטעמי לא בכדי..).

ג. כך או כך , התובע הגיש בקשה לביטול הדיון והיה על ב"כ לברר מה עלה בגורל בקשתו. כאמור בהחלטות הקודמות התובע כלל לא טרח לסמן הבקשה כדחופה אף שהגישה בשעות הערב ערב הדיון ולא טרח גם לבדוק מול המזכירות או אחרת האם ניתנה החלטה בבקשה ומהי. ב"כ התובע החליט לעשות דין לעצמו ולא להתייצב לדיון, כדי , כפי שצין, לחסוך לעצמו הכרוך בנסיעה לדיון, תוך ש"סומך" על בית הדין שימחל לו על התנהלות שכזו שאין בה אלא זלזול בוטה בבית הדין, בזמנו, ובהחלטותיו ותוך שאף לא טורח ליידע את ב"כ הנתבעת כי אין בכוונתו להתייצב לדיון.

מחילה כפי שמבקשים התובע וב"כ אין לה מקום ולא עוד אלא שיש בה פתח לחזרה על התנהלות שכזו, שבית הדין לא יסכין עמה.

ד. יוער כי כשם שנכתב בעט קלה בבקשה לדחית הדיון כי מבוקש להמיר דיון ההוכחות הקבוע בקדם משפט, כך באותה עט נכתב כעת כי משפט זה נכתב בטעות. ובכן- גם אם כך ,על התובע לשאת בנטל הטעות.

ה. המנעות ממחיקת התביעה נוכח העדר התיצבות, אף היא הרבה לפנים משורת הדין ונעשית אך ורק כדי לאפשר לתובע יומו, ואולם ראוי כי התנהלות מזלזלת תבוא לכל הפחות לידי ביטוי בהוצאות לטובת אוצר המדינה, הניזוק על ידי מי שפונה לבית הדין לקבל את יומו, אך אינו מוצא עצמו מחויב להתנהל על פי החלטותיו.

ו. נוכח העובדה כי המחדלים נעוצים בעיקרם בהתנהלות ב"כ התובע, שקלתי אם אין מקום לחיבו אישית בהוצאות האמורות. עם זאת , נוכח הנתון שהתובע לא טרח להפריכו ולו בתצהיר, לפיו גם הוא נמנע מהגיע לדיון למרות הזימון והיתר הכניסה שקיבל, לא אעשה כן.

הגשת תצהירי הנתבעת

הנתבעת לא פעלה על פי החלטות רבות של בית הדין בדבר הגשת תצהירים,כשבסופו של דבר הוחלט ב7.6.16 כי לא יותר לה להעיד עדים מטעמה. רק ערב הדיון שנקבע בתיק זה הגישה הנתבעת תצהירים אשר לדבריה הוכנו קודם לכן אך בשל שגגה לא הוגשו לבית הדין. (הטענה בענין זה לא נתמכה בכל תצהיר). התובע, הגיש בו ביום בקשה להוצאת התצהירים מן התיק. היות ולא נתקיים דיון הוכחות בסופו של דבר , הגיבה הנתבעת לבקשת התובע לאחר מועד הדיון.

לו היה מתנהל דיון ההוכחות במועדו, ספק רב אם היה מקום להענות לבקשה להתיר הגשת תצהירים באיחור כה ניכר, ולאחר שהנתבעת לא פעלה על פי החלטות חוזרות שקיבלה, לאחר ההחלטה מיום 7.6.16, וערב הדיון ממש- שכן היה בכך לא רק משום מתן היתר לזלזול בהחלטות בית הדין, אלא משום העמדת התובע בפני שוקת שבורה בעת הדיון עצמו.

עם זאת , כיון שבסופו של דבר לא התקיים דיון בעטיו של התובע, הרי יהא זמן מספיק בידי התובע להערך כדבעי למתחייב מהגשת תצהירי הנתבעת. משכך, ראוי לאפשר גם לנתבעת יומה בבית הדין ולהתיר הגשת תצהיריה למרות האיחור הרב והבוטה. התצהירים שהוגשו בפועל ,יתקבלו איפוא לתיק.

עם זאת התנהלות שכזו אינה יכולה לצאת פטורה בלא כלום, ולפיכך תשלם הנתבעת לתובע הוצאותיו בסך 2,000 ₪. הוצאות אלה ישולמו בתוך 30 יום.