סע"ש 25718-11-18

רקע כללי: התובע שימש כמנכ"ל החברה וכדירקטור, במקביל הוא גם בעל מניות בשיעור 30%. התביעה נסובה על זכויות שונות אשר לטענתו מגיעות לו בכובעו כעובד לאור סיום עבודתו בחברה. הנתבע 2 הוא בעל שליטה (51%) בחברת "הי טק מכניקה", המחזיקה ב70% ממניות הנתבעת 1 ואף הוא שימש דירקטור בנתבעת מטעם החברה האם.

נדון תחילה בזכויות המגיעות לתובע מהחברה ולאחר מכן בטענה להרמת מסך. פסק הדין ניתן להלן ברוח האמור בתקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר אמנם אינה חלה עדיין באופן ישיר בבית הדין לעבודה אולם ודאי שעקרונותיה המחייבים כברירת מחדל, נימוק תמציתי והכרעה מהירה- חלים.

על העובדות הבסיסיות אין חולק: התובע נפגש עם הנתבע 2 בראיון עבודה וסוכם בניהם כי יפתחו חברה משותפת אשר חלוקת המניות בה כאמור מעלה. החברה עסקה בתכנון הנדסי של פרויקטים שונים. התובע, מתוקף הכשרתו המקצועית, היה ממונה על הפן המקצועי ההנדסי וגם שימש כמנכ"ל החברה וניהל את העובדים בה לכל הפחות מבחינה מקצועית. החברה ישבה למעשה בבניין של החברה האם וקיבלה ממנה שירותים שונים בתמורה לתשלום.

התובע השתכר בתחילת הדרך סך של 20,000 ₪ לחודש. התובע הצהיר (סעיף 11 לתצהירו) כי לאחר שראה שאין לחברה רווחים פנה לנתבע מספר 2 וסוכם כי שכרו יעלה לסך של 30,000 ₪ לחודש. התובע חתם בחודש 4.2017 על ערבות כספית אישית להלוואות שנטלה החברה. אין חולק כי החברה נקלעה לקשיים. בחודש 12.2017 הוחלט בחברה להוריד את שכרו של התובע לסך 20,000 ₪ לחודש ועל סכום זה עמד השכר עד לסיום העסקתו של התובע. שכרו של התובע לחודשים 5-6.2018 לא שולם על אף שבחודש 5.2018 הונפק לתובע תלוש שכר. בין התובע והנתבע 2 התגלעה מחלוקת בשאלת הדרישה כי התובע ישקיע כסף בחברה. לטענת התובע, התריע בפני הנתבע 2 כי אי תשלום שכרו יגרום להפסקת עבודתו בחברה ומשנענה בזלזול, הפסיק להגיע לעבודתו ביום 1.7.18. לטענתו לאחר מספר ימים נלקחו ממנו מכשיר הטלפון שלו ורכב הליסינג ששימש אותו ובכך למעשה הסתיימה תקופת עבודתו בחברה.

התביעה היא לתשלום פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, הפרשי שכר, חופשה, פנסיה, קרן השתלמות והבראה. במקביל - בין הצדדים בכובעם כבעלי מניות מתנהל סכסוך עסקי בנוגע לטענות שונות לחוב של התובע כלפי החברה. מובן שחוב זה אינו מתברר בפנינו ואין מקומנו להכריע בו.

מאחר ולפנינו תביעה של עובד שהוא גם בעל מניות בחברה, יש להפריד ככל הניתן בין פעולות ותשלומים בהקשר של היותו עובד ובין פעולות שונות בהקשר של היותו בעל מניות. בענייננו המלאכה לא קלה ומשפיעה בחלק מהמקרים על התוצאה המשפטית. אמנם מדובר בהפרדה שהיא במידה רבה מלאכותית, אך הפסיקה קבעה שזו הדרך ללכת בה במקרים כאלו.

השכר הקובע: ראשית, נבחן מהו השכר הקובע לצורך הרכיבים הנתבעים. אין חולק כי בחצי השנה האחרונה לעבודתו של התובע בחברה, שכרו פחת לסך של 20,000 ₪. התובע טען כי מדובר בהחלטה חד צדדית שנכפתה עליו. אולם גם אם כך, בעובדה שהמשיך לעבוד בשכר זה שישה חודשים גילה דעתו בדבר הסכמתו להפחתת השכר. זאת במיוחד בשים לב כאמור לכך שהיה גם בעל מניות ודירקטור ולא ביצע כל פעולה באף אחד מכובעיו בהקשר זה. התובע היה מודע לכך שהחברה הייתה בקשים וכי עובדיה האחרים פוטרו נכון לאותה עת ולכן גם סביר שהסכים להפחתת השכר.

בנוסף (ונקודה זו משמעותית גם לדברים שיידונו בהמשך), מתצהירי התובע עולה כי הוא ראה את הסך של 10,000 ₪ נוספים ששולמו לו במסגרת העלאת השכר- לא בדיוק כשכר עבודה, אלא כתחליף לחלוקת רווחים בחברה. היינו, התובע העריך מראש את שכרו הראוי כמנכ"ל בסך של 20,000 ₪ וקיווה בנוסף גם לחלוקת רווחים. משלא חולקו דיבידנדים- התובע הסכים למעשה במסגרת סעיף 11 לתצהירו לפרקטיקה בה חלק מרווחי החברה מועברים לחברה האם ואילו החלק ברווחים שהוא ראה כראוי בגין חלקו במניות, שולם לו בצורה של שכר עבודה וזכויות הנלוות אליו. כלומר, לשיטתנו בכל מקרה אין לזקוף חלק זה באופן מובהק כשכר עבודה לכתחילה. קל וחומר שכך, בשעה שכאמור בפועל השכר הופחת בחזרה לשיעורו המקורי ועמד כך למשך זמן רב. השכר הקובע לעניין חישוב הזכויות שבמחלוקת הוא אפוא 20,000 ₪ לחודש.