סע"ש 24262-09-14

לפני בקשת הנתבע להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו.

לאחר עיון בבקשה באתי למסקנה כי יש לקבוע ערובה להוצאות, ואפרט:

הנתבע טוען ראשית- כי מעולם לא העסיק את התובע. לטענתו זו, צירף הנתבע תעודת עובד ציבור אשר מאשרת כי לתובע לא היה היתר העסקה לעבודה אצל הנתבע. שנית, טוען הנתבע כי התובע לא הציג ראשית ראייה לטענותיו. לבסוף טוען כי בשל חולשת הראיות, העובדה כי התובע הוא תושב שטחים שלא ניתן יהיה להיפרע ממנו במקרה בו יתקבלו טענות הנתבע, גם כן מחזקת את הצורך לחייבו בערובה.

התובע טוען כי תעודת עובד הציבור אותה הגיש הנתבע, מעידה כי התובע עבד בשירות הנתבע (יצוין כי המסמך אותו הגיש התובע שונה במידת מה מהמסמך אותו הגיש הנתבע). עוד טוען כי יש בכוונתו לזמן לעדות עובדים נוספים של הנתבע לתמיכה בטענותיו.

הבקשה הוגשה לאחר הגשת תצהירי גילוי מסמכים ובטרם התקיים דיון מקדמי בתיק.

הכרעה

בהתאם לפסיקה, בבוא בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכותו של הנתבע שלא להיגרר להליכי סרק תוך חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו תוך פסיקת הוצאות לטובתו.

בית הדין הארצי בפסק הדין בע"ע 1064/00 קיניאנג'וי - אוליניצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח ( 29.8.00), קבע:

"בית-דין זה הקפיד במהלך השנים לנהוג בנושא זה במתינות. ההלכה הפסוקה נותרה בעינה, ולפיה, "...אין זאת דרכו של בית-דין לעבודה לחייב תובע במתן 'ערובה', ועל-ידי כך להכביד על מימוש זכויות", וכי בבוא בית-הדין לשקול האם יש מקום לחייב במתן ערובה "יביא כמובן בחשבון את המיוחד שבמשפט העבודה"".