שאולוף נ' מתתיהו

רקע כללי

1. התובע עבד כקצין בטיחות רכב בחברת מאי ספיד הסעות בע"מ (להלן: "החברה"), שהיתה בבעלותו של מר מאיר מתתיהו (אותו כינו הצדדים מאי, להלן: "מאי"). מאי מתתיהו היה מנהלה של החברה והחזיק במניות ההנהלה. גב' ענת מתתיהו היתה אשתו של מאי מתתיהו (להלן: "הנתבעת" או "ענת") והחזיקה ב- 10% ממניות החברה. ענת נפרדה ממאי באמצע שנת 2011 והגירושים הושלמו בחודש 01/12 ,כאשר ביום 16.1.12 העבירה ענת את מניותיה בחברה לידי בעלה לשעבר - מאי.

2. התובע פוטר לטענתו עם מכתב פיטורים שנושא תאריך 31.1.12, כאשר מועד הפיטורים הנקוב בו הינו 28.2.1.

3. התובע הגיש תביעה זו נגד החברה כנתבעת מס' 1, כנגד מר מאיר מתתיהו – מאי כנתבע מס' 2, וכנגד ענת מתתיהו כנתבעת מס' 3.

4. ביום 21.3.13 הוגש הסכם פשרה חלקי בין הנתבעים 1 (החברה) והנתבע 2 (מאי) לבין התובע. ההסכם אינו כולל את הנתבעת 3 – גב' ענת מתתיהו, שהיתה אותה עת בחו"ל, כעולה מהסכם הפשרה. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין חלקי (להלן: "פסק הדין החלקי").

5. הנתבעת מס' 3, גב' ענת מתתיהו, היא הנתבעת היחידה שנותרה, אפוא, בהליך שבפנינו. עלינו, אפוא, לדון אך בחבותה של הנתבעת 3 – גב' ענת מתתיהו.

טענות הצדדים

6. לטענת התובע יש לחייב את גב' ענת מתתיהו, בהיותה מנהלת החברה, בעלת מניות ומעסיקתו בפועל של התובע. גב' ענת מתתיהו ניהלה בפועל את החברה והביאה לפיטוריו של התובע. לטענת התובע, הבטיחה לו גב' מתתיהו בנוכחות עדים, שתשלם לו את כל המגיע לו כתוצאה מפיטוריו. גב' מתתיהו ערבה אישית לחובות שחבה החברה לתובע. לפיכך יש לחייב את גב' מתתיהו בחובות שנטלה על עצמה החברה, כמו גם מר מאי מתתיהו, בהסכם הפשרה שהוגש וקיבל תוקף של פסק דין חלקי. התובע סומך את יהבו בעיקר, על תמליל הקלטת שיחה בינו לבין גב' ענת מתתיהו, ממנו יש ללמוד לטענתו, על חבותה ואחריותה של ענת לחובות החברה (מועד התמליל לא התברר).

7. לטענת ענת מתתיהו, תפקידה בחברה היה טכני, והיא שימשה בתפקידים פקידותיים, טיפול בכספים, שכר והעברת הנתונים להנה"ח לצורך הכנת משכורות. אכן היו לה מניות אך אלה היו בשיעור נמוך של 10%. לא מדובר במניות הנהלה. היא לא היה דירקטורית. לא היו לה תפקידי ניהול בחברה. היא עזבה את ירושלים ואת עבודתה בחברה בחודש 07/11 ,כשנפרדה ממאי ועברה לגור בת"א. לא היה לה כל קשר לסיום עבודתו של התובע. התובע עבד שנים רבות בחברה ומתוקף היותה אשת המנכ"ל והבעלים ומתוקף עבודתה בחברה, הכירה היטב את התובע. היו בינה לבין התובע קשרי עבודה וחברות אמיצים. היא אכן שוחחה עם התובע, ככל הנראה לאחר שעזבה את החברה ואת מאי, ובסמוך לסיום עבודתו. בשיחה זו אמרה לו מפורשות שיש לה מחויבות אישית שיקבל את זכויותיו, אך לא היתה זאת, כפי שניתן לשמוע בשיחה, התחייבות משפטית מחייבת. מדובר אך בשיחה בין שני חברים טובים ובה הוביל אותה התובע לומר לו דברים שנועדו לצורך התביעה. חרף זאת לא נאמר בשיחה כי היא ערבה מבחינה משפטית. נהפוך הוא. בכל אופן, בעת סיום עבודתו של התובע לא עבדה בחברה ולא היתה קשורה לחברה. היה זה לאחר תקופת פירוד ממאי ולאחר הגירושים ממנו.

8. בכל אופן, לטענתה, התובע כלל לא פוטר ולא זכאי לזכויות השונות אותן הוא תבע. נכון אמנם שהחברה ומאי הסכימו לשלם לו את הסכום שהופיע בהסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין חלקי, אך היה זה בשל המצב הנפשי של מאי, שהיה קשה לאחר הגירושים וקריסת החברה.