מחמוד מוחמד חוסיין טה נ' יאיר אזולאי בית אריזה עוסק מורשה

לפני בקשת הנתבע לחייב את התובע בהפקדת ערובה גבוהה בסך 10,000 ₪ לפחות, לתשלום הוצאותיו של הנתבע. הנתבע טען כי לא העסיק את התובע כלל ואינו מכיר אותו. יחד עם זאת צירף הנתבע לכתב ההגנה נספח תעודת עובד ציבור של מת"ק יריחו ממנו עולה כי ביקש רישיונות העסקה עבור התובע בין השנים 2007, 2009, 2010, אולם רק לחלק מהתקופה. עוד נטען, כי הנתבע לא יוכל להיפרע מהתובע שהנו תושב הרשות הפלסטינית אם התביעה תדחה. 

1. יצוין כי הבקשה הוגשה עוד בטרם הותקנה תקנה 116א(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, אולם משהוקנה נלך לפיה.

2. בתגובתו טען התובע, כי יש בידיו ראשית ראיה, כמשמעה לפי התקנות, לעבודתו אצל הנתבע – רשימת רישיונות העבודה שנתבקשו עבורו כאמור בתעודת עובד הציבור לעיל, וכן רישיונות עבודה שצירף, עליהם נרשמו שמו ושם הנתבע "יאיר אזולאי מושב תומר". מדובר ברישיונות חלקיים לתקופה שבין 2007 – 2010 אולם זאת מאחר שבחלק מהתקופה לא הוצרכו לקבל רישיון כניסה.

    

   דיון והכרעה

   המסגרת הנורמטיבית

3. ההלכה הפסוקה קבעה זה מכבר כי זכות הגישה לערכאות היא זכות חוקתית מן המעלה הראשונה. לצד זאת, נפסק כי זכות זו אינה מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק ו/או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו (ראה: רע"א 2146/04‏ מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים (30.5.2004)).

4. בתי-הדין הכריעו עד לאחרונה בבקשות להפקדת ערובה בהתאם לקבוע בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שהוחלה בבתי הדין מתוקף תקנה 33 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: התקנות). זאת, בשים לב לפסיקה הרלוונטית (ראה: רע"א 6353/12, יובל אברהם נ' טל יגרמן (16.1.2013); רע"א 2310/10 ‏לידיה והבה אבו קבע נ' מדינת ישראל, האפוטרופוס לנכסי נפקדים (27.6.2010); ע"ע (ארצי) 1424/02 אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (6.4.2003)).

5. ביום 29.6.2016 פורסמה ברשומות הוראת תקנה 116א(ב) לתקנות בית-הדין לעבודה שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות", והיא הרלוונטית לעניין שבפנינו. התקנה קובעת כדלקמן:

   (א)שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

   (ב)היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

   (ג)הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה.