סע"ש 23008-04-15

לפניי בקשה לחיוב המשיב , תושב שטחים, בהפקדת ערובה.

לטענת המבקשים, יש להעתר לבקשה כיוון שסיכויי תביעתו של המשיב נמוכים כשאין בידיו כל ראייה ולו גם לכאורה, לכך שאכן התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד בתופה הרלוונטית לתביעה [בידי התובע אישורים לגבי תקופה קודמת, שהתיישנה], כשלתובעים עצמם לא זכור דבר קיומו על עובד בשם זה, וכאשר התובע נמנע מלהגיע לשתי ישיבות שנקבעו עד כה, באופן שאינו מאפשר זיהויו בידי הנתבע. זאת ועוד, לכאורה מניעתו מלהיכנס לישראל היתה ידועה לבא כוחו מראש [כך, לטענת הנתבע, נוכח אישור קמ"ט ולפיו מצוי התובע ברשימת מנועי כניסה עד לשנת 2017]

בנוסף, עובדת היותו של התובע תושב הרשות הפלסטינית, עלולה להקשות בעדם לגבות את הוצאותיהם ממנו.

המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי קבלת הבקשה פירושה חסימת דרכו של המשיב לעמידה על זכויותיו וכן חסימה של גישתו לערכאות. לטענתו סיכויי תביעתו גבוהים ואילו סיכויי הגנתם של המבקשים – נמוכים.

לאחר בחינת הטענות, ההלכה הפסוקה וכלל החומר המונח בפני בית הדין, מצאתי שאף שאין בית הדין מזדרז במתן החלטות על הפקדת ערובה – בין היתר על מנת שלא לחסום את דרכו של התובע מגישה לבית הדין - במקרה שלפנינו, דין הבקשה להתקבל, כפי שיפורט להלן.

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, אשר אומצה בבתי הדין לעבודה באמצעות סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, קובעת לעניין הפקדת ערובה כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

בהתאם לפסיקה, בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכותו של המבקש שלא להיגרר להליכי סרק תוך חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו תוך פסיקת הוצאות לטובתו.