סע"ש 22376-03-16

1.בפני מונחת בקשה שהוגשה על ידי הנתבעת בהליך (להלן: "הנתבע"), וזאת להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה (להלן: "הבקשה"). הבקשה הוגשה במסגרת תביעה שהוגשה כנגד הנתבעת על ידי התובע בהליך, ואשר הינו המשיב לבקשה (להלן: "התובע").

2.התובע הינו תושב טובאס אשר בשטחי הרשות הפלסטינית, והתביעה הוגשה על סך של 201,262 ₪, ובה נתבעו זכויות שונות מתחום משפט העבודה, ולאור טענתו של התובע שהוא עבד אצל הנתבעת בין השנים 3/2006 – 6/2013.

3.הנתבעת טענה בבקשתה, בין היתר, כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה בהתאם לתיקון שבוצע בהוראות הדין (ראו פירוט להלן, בהמשך ההחלטה

והיות שהמדובר בתובע שאינו תושב ישראל, כאשר לנתבעת אין דרך להיפרע בגין הוצאותיה במידה שהתביעה תידחה. עוד טענה הנתבעת, כי לתובע גם אין ראיות ביחס לתקופת עבודתו, כאשר לטענתו הוא עבד במשך כמעט 7.5 שנים, וכאשר 3 שנים מהתקופה שבנדון כבר התיישנו. לבסוף, נטען כי גם אם יש בידי התובע היתרי כניסה כלשהם, לא זאת בלבד שהם אינם מעידים על עבודה בפועל, אלא מדובר על תקופת עבודה מאוד מצומצמת ביחס לתקופת העבודה הנטענת בכתב התביעה.

4.התובע טען מנגד כי יש לדחות את הבקשה. התובע טען, בין היתר, כי הוא תושב הרשות הפלסטינית, אשר הועסק על ידי הנתבעת החל מחודש 03/2006 ועד חודש 06/2013, מעל ל- 7 שנות עבודה. במהלך תקופת העבודה, כך טוען התובע, הנפיקה לו הנתבעת כ-16 היתרי עבודה, כאשר הראשון מביניהם החל מ-06/2006 ועד 05/2010. עוד טוען התובע, כי במהלך כל תקופת העבודה, גרמה לו הנתבעת לנזק ראייתי, בכך שלא הנפיקה לו תלושי שכר כמתחייב על פי דין, ואף נמנעה מלספק לו כל ראייה המעידה על העסקתו. עוד טוען התובע, כי הנתבעת אינה מכחישה את העסקתו, אלא טוענת כי ייתכן שהוא הועסק באמצעות קבלנים שביצעו אצל הנתבעת עבודות חקלאות.

5.התשתית הנורמטיבית – תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מסמיכה את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, וזאת כאשר בית המשפט נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הטלתה של הערובה. בהקשר זה נקבע, כי תקנה 519 נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כשנראה לבית המשפט שהסיכויים של התובע להצליח בתביעה קלושים (ע"א 6477/97 ויינשטיין נ' ליברמן, ניתן ביום 13.1.1998).

6.תקנה 519 אומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, וזאת בהיעדרה (עד התקופה האחרונה) של תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת את הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

7.בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, וכפי שזו פורטה בע"ע 1424/02 אבו נסאר – SAINTPETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 6.7.2003), נקבעו מספר מבחנים אשר לפיהם בית הדין יקבע באם יש מקום להטיל על תובע שהינו עובד זר בהפקדת ערובה. כך, ובין היתר, נפסק שם כדלקמן: "הוראתה של התקנה מכוונת למניעת הגשתן של תביעות סרק וממנה נגזרים השיקולים והמשקולות להטלת החיוב במתן ערובה: השיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, ולו יינתן המשקל המכריע... במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים; הסיכוי המשני במהלך הוא יכולת גבית הוצאות הנתבע מהתובע. אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא מפאת עוניו ידחה התובע משעריו של בית המשפט" (ראו גם ע"ע 13652-10-13 AMLESET – י.ב. שיא משאבים בע"מ, ניתן ביום 9.4.2014).

8.ביום 29.6.2016 פורסמה ברשומות תקנה 117א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, אשר כבר נכנסה לתוקף במועד החלטה זו, ובה נקבע כדלקמן:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו".