סע"ש 22029-03-16

1.זוהי החלטה בבקשת המבקש (הנתבע בתיק העיקרי), להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע באם תידחה התביעה העיקרית נגדו.

2.התביעה, הוגשה על סך של כ-290 אלף ₪ בגין הפרשי שכר, פיצויי פיטורים ורכיבים נוספים. התביעה הוגשה בחודש 3/16. לתביעה צורף מסמך אחד בלבד – צילום דף הרשום בכתב יד, ללא כל לוגו, החתום לכאורה על ידי חן סלומון (ללא כל פרט מזהה), וללא חותמת מזהה, בו נרשם באופן סתמי שמו של התובע ושל מספר אנשים נוספים שהועסקו בכרם ארבק מ 2007 עד 1/2014. מנגד הנתבע הגיש תעודת עובד ציבור לעניין היתרי העבודה שהונפקו לתובע, ממנה עולה כי הנתבע הנפיק לתובע 3 היתרי עבודה בלבד, כאשר האחרון שבהם פקע ביום 30.8.2007.

3.עיקר טענות המבקש (הנתבע):

א.הנתבע לא העסיק את התובע כלל, וככל שהועסק, היה זה בתקופה קצרה בשנת 2007 בלבד, כעולה מתעודת עובד הציבור.

ב.הנתבע נוהג להעסיק עובדים רק באמצעות ראיסים, וככל שהתובע ביצע עבודות בחצרי הנתבע (דבר שלא ידוע לו על כך), הדבר נעשה ככל הנראה בהיותו עובד הקבלן ולא כעובד הנתבע.

ג.בכל מקרה, ומלבד דף הנייר שצורף לתביעה (ושלא ברור מה מקורו, לצורך מה הוצא וכד') לא צירף התובע לא לכתב התביעה ולא בתגובה לבקשה להפקדת ערובה, כל ראיה לכאורה לתמיכה בטענותיו. לפיכך, מדובר בתביעה סתמית ובסכומים מופרזים, כשסיכויי התביעה נמוכים עד אפסיים. התגובה לבקשה להפקדת ערובה, אף לא גובתה בתצהירו של התובע לתמיכה בעובדות הבקשה ו/או תצהיר של עובדים נוספים.

 בנסיבות אלו, ומשהתובע תושב שטחים – יש להורות על הפקדת ערובה מטעמו.

4.עיקר התנגדות המשיב (התובע):

א.הבקשה הוגשה בחוסר תום לב, למרות שהנתבע יודע כי העסיק את התובע משנת 2006 ועד 2014,וזאת על מנת לחסום אותו מלנהל תביעה מוצדקת זו.

ב.על פי ההלכה אין לחסום את דרכו של תובע לערכאות, אלא במקרים חריגים בלבד. התובע עבד אצל הנתבע יחד עם עובד נוסף שגם הוא הגיש תביעה נגד הנתבע ושניהם הועסקו אצל הנתבע באמצעות הראיס אחמד עלי ואילו הנתבע לא התייחס לכך בטענותיו. לכן קיימת אחריות של הנתבע לזכויות שנמנעו ממנו מהראיס.

ג.התובע מובטל וחסר תעסוקה, חיובו בהפקדת ערובה משמעה חסימת דרכו של התובע לערכאות. אין מדובר בתביעה מופרכת. התובע עבד במסירות אצל הנתבע שנים ארוכות והיתר עבודה צורך לכתב התביעה, ועובדים נוספים יעידו על כך.

ד.זכות התובע למימוש זכויותיו היא זכות יסוד ואין מקום לחייבו בהפקדת ערובה, ועל ידי כך למנוע ממנו לממש את זכותו. במקרה זה לא מתקיימות הנסיבות המצדיקות חיוב התובע בערובה על פי הפסיקה.

5.דיון:

א.כפי שיפורט להלן, ואף שאין זו דרכו הרגילה של בית הדין להורות על הפקדת ערובה להוצאות, יש מקום בעניין שלפנינו לחייב את התובע בהפקדת ערובה להוצאות, למידה והתביעה תידחה וייפסקו הוצאות, כפי שיפורט ויבוהר להלן.

ב.תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984, שאומצה בבתי הדין לעבודה קובעת לעניין הפקשת ערובה כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."

ב.בהתאם לפסיקה, בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכותו של המבקש שלא להיגרר להליכי סרק תוך חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו תוך פסיקת הוצאות לטובתו.

ג.משבקשה זו הוגשה עוד בחודש 4/2016 ההלכה שנפסקה בעניין פתחי אבו נאסר (ע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר -SAINT PETER IN GALLICANTU, (6.07.2003)), היא ההלכה המנחה לענייננו, קובעת כי השיקול העיקרי לחיוב בהפקדת ערובה הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, כאשר השיקול המשני בחשיבותו הוא יכולת גביית הוצאות מהתובע, תוך שנלקח בחשבון ייחודו של משפט העבודה.