סע"ש 21856-04-14

בפני בקשת הנתבעת (להלן: "המבקשת") לחייב את התובע (להלן:"המשיב") להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיה, כתנאי להמשך בירור ההליכים (להלן: "הבקשה").

לאחר עיון בבקשה, בתגובה לבקשה בתשובה לתגובה ובכל יתר המסמכים המצויים בתיק בית הדין מצאתי כי דין הבקשה להידחות. להלן אפרט את הנימוקים להחלטתי.

המשיב הגיש כנגד המבקשת תביעה ע"ס כ-402,000 ₪ בגין יחסי עבודה שהתקיימו, לכאורה, בין הצדדים בין השנים 2005-2013 וסיומם. במסגרת התביעה נתבעו, בין היתר, פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה וגמול שעות נוספות.

המבקשת אשר מכחישה נמרצות את כל טענות כתב התביעה טוענת, בין היתר, כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי עבודה בשנים הרלבנטיות וכי המשיב לא היה עובד שכיר, אלא קבלן עצמאי בפעילות מינורית, וגם זאת לסירוגין בתקופות שבהם התקיימו קשרים בין הצדדים.

טענות הצדדים

עיקר טענות המבקשת הן כדלקמן:

• בין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד ומעביד אלא יחסי שותפות עסקית, אותה הפר המשיב בשיטתיות. המבקשת אף הגישה כנגד המשיב תביעה בבית המשפט השלום ברמלה בגין כספים שעודנו חייב לה, כביכול.

• מדובר בתביעת סרק חסרת עילה וחסרת בסיס, אשר הוגשה בחוסר תום לב. המבקשת צרפה לבקשה הסכם שכירות אשר נחתם לכאורה בין הצדדים, להוכחת השכרת נכס ע"י המבקשת למשיב לצורך ביצוע עבודתו כקבלן עצמאי. למבקשת ראיות מוצקות לביסוס טענות ההגנה.

• המשיב, תושב הרשות הפלשתינאית (להלן: "הרשות") היה בעבר מנוע כניסה לישראל מטעמים ביטחוניים, במשך למעלה משנה וחצי. מטעם זה כשלעצמו יש מקום לחייבו בהפקדת ערובה. בנוסף, בתקופת מניעתו הביטחונית לא יכול היה התובע להיכנס לישראל כלל ומשכך ממילא לא התקיימו בתקופה זו יחסי עבודה בין הצדדים.