סע"ש 21569-03-16

1.בפניי בקשת הנתבעים לחייב את התובע, תושב הרשות הפלשתינאית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם, אם וככל שתידחה התביעה כנגדם.

טיעוני הצדדים

2.לטענת הנתבעים מדובר בתביעה המתייחסת לתקופה שמחודש 1/07 ועד לחודש 12/12. לכתב התביעה לא צורף בדל מסמך ו/או ראשית ראיה אשר יש בה כדי לתמוך בטענותיו של התובע ולא בכדי. לגרסת הנתבעים, התובע מעולם לא הועסק על ידם ולתמיכה בטענותיהם צורפה על ידם תעודת עובד ציבור לפיה לתובע לא היו היתרי העסקה מהם. לגרסת הנתבעים, סיכויי התביעה קלושים וקיים קושי אמיתי בגביית הוצאות המשפט.

מנגד טוען התובע, כי הוא תושב הרשות הפלשתינאית, הוא אינו עובד ויש לו אשה ו-7 ילדים. לגרסת התובע הוא עבד אצל הנתבעים במשך 6 שנים ואישורי הכניסה לארץ הונפקו עבורו ע"י קבלנים ומעסיקים אחרים מאזור הבקעה. לדברי התובע בידיו ראיות להוכחת תקופת העסקתו אצל הנתבעים והוא יגיש תצהירים של עובדים אחרים בהמשך. לטענת התובע, הנתבעים לא הוכיחו, כי סיכויי התביעה קלושים.

דיון והכרעה

3.בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן - התקנות) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969 [דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].

4.בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.