סע"ש 21379-08-14.26 דצמבר 2014

בפניי בקשת הנתבעת 1 (להלן – המבקשת) לחייב את התובע (להלן – המשיב) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות משפט, אם וככל שתידחה התביעה כנגדה.

טענות הצדדים:

1.לטענת המבקשת, יש לחייב את המשיב להפקיד בקופת בית הדין ערובה להבטחת הוצאותיה וזאת מאחר שאין בכתב התביעה המתוקן דבר הקושר אותה אל התובענה או אל המשיב. מלבד ריק ראייתי כאמור, התביעה אינה נתמכת בפירוט מינימאלי, לרבות אתר העבודה, הפרוייקטים בהם עבד המשיב ומעמדו המשפטי. אף לא נטען או הוכח שהמבקשת התחייבה לשאת בתשלום עבור המשיב או לשאת באחריות או חבות מכל מין וסוג שהוא. מדובר בתביעה בסכום נכבד בעטיה תצטרך המבקשת לשאת בהוצאות הגנה נכבדות וייגרם לה נזק של ממש. מדובר בתושב חוץ ללא נכסים ידועים בארץ מהם ניתן יהיה להיפרע והמבקשת לא תוכל לגבות את הוצאותיה ככל שהתביעה כנגדה תידחה.

2.מנגד טוען המשיב, כי מטרת הבקשה היא להטיל אימה על משיב חסר אמצעים אשר עבד בשורות המבקשת ולא קיבל את זכויותיו. המבקשת לא הוכיחה אף לא אחד מהתנאים שנקבעו בפסיקה לחיוב בערובה. יש לדחות את הטענה כאילו ייגרם למבקשת נזק של ממש, שכן טענה כאמור עלולה להיטען ע"י כל נתבע שמוציא הוצאות עבור התגוננות. המשיב טוען, כי בידיו ראיות מוחשיות וממשיות המעידות על אחריות המבקשת באשר לזכויותיו הסוציאליות ואלו ייחשפו במסגרת הליכי גילוי מסמכים הדדיים. בהקשר זה מבהיר המשיב, כי הוא העביר למבקשת תצהיר גילוי מסמכים זה מכבר ואילו המבקשת נמנעה מלעשות כן. מדובר בניסיון חסר תום לב למנוע מהמשיב מלקבל את זכויותיו.

3.בתשובה לתגובה חזרה המבקשת על טענותיה בבקשה והבהירה, כי המינוח "להטיל אימה" שגוי ונועד להשחיר את פניה וטענותיה לא נסתרו. המשיב לא סתר את טענות המבקשת, לרבות בעניין אחריות המבקשת וההוצאות שייגרמו לה. לעניין גילוי המסמכים הבהירה המשיבה, כי המועד לגילוי טרם חלף וממילא אין לכך קשר לחובת הפירוט המוטלת על המשיב עפ"י כל דין.

דיון והכרעה:

4.בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984 המתייחסת לחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי במקרים המתאימים ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969 (דב"ע (ארצי) נד/189–9 סוסנוביק – מנחם מאור, (22.8.1994); דב"ע (ארצי) נה/218–3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391).

במסגרת ההכרעה בבקשה להפקדת ערובה, יש לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק ו/או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.