סע"ש 21291-12-12 עראר נ' עודה ואח'

לפחות 80 חודשים (להלן גם: "תקופת העבודה"), עבד הנתבע מס' 1 (מר עודה, להלן גם: "העובד"), אצל התובע (מר עראר, להלן גם: "המעסיק"); לפי משכורת חודשית ממוצעת של 3,300 ₪ (להלן גם: "המשכורת הקובעת").

העובד חדל לעבוד אצל המעסיק בתום תקופת העבודה ביום 28.9.12; והצדדים נפגשו שוב בביה"ד, כשלכל אחד מהם תביעה כלפי משנהו.

התביעות ההדדיות שבין הצדדים סוכמו בדיון מיום 28.12.14; ואדון כאן אחת לאחת, על פי "מיקוד הדיון" שנעשה על דעת הצדדים בישיבת ביה"ד הנ"ל, ואכריע בכל אחת מהתובענות. אפתח דווקא בתביעות העובד (חרף שהוגשו רק כ"תביעה שכנגד"). יצוין כי התובענות העומדות לדיון סוכמו בישיבה של יום 28.12.14 כאמור, ואין בדעתי להתייחס לפיכך לתביעות אחרות שיש למי מהצדדים כנגד רעהו, גם אם הן עלו משום מה בסיכומיהם.

התביעה ל"פיצויי פיטורים":

בהיות העובד תושב השטחים הופרשו לזכותו כספים בשרות התעסוקה; ואין מחלוקת שהועמדו עבורו שם 19,000 ₪ ע"ח פיצויי פיטורים (עמ' 5, לפרוטוקול הדיון מיום 28.12.14).

השאלה הדורשת הכרעה היא: האם העובד זכאי ל"פיצויי פיטורים", מעבר למה שהופרשו לזכותו ב"שרות התעסוקה", כמפורט לעיל.

בבית הדין הודה העובד כי התפטר מעבודתו, לאחר שהואשם על ידי המעסיק בגניבה. המעסיק מצדו העיד כי המשיך לשלם תשלומים לשירות התעסוקה, בתקווה שהעובד ימשיך את עבודתו אצלו, דבר שייתן תקווה למעביד כי הגזלה שנגזלה ממנו תושב אליו בהדרגה.

סיום יחסי עבודה מותנה בביטוי וכוונה חד משמעית מצד מי שמבקש להשתחרר מחוזה העבודה ולהביאו לידי סיום (ע"ע 1479/02 ד"ר ישראל קיציס נ' מד"י, סע' 15 לפס"ד מיום 14.12.03, מפי השופט שמואל צור).