סע"ש 2065-03-16

לפני בקשת המבקש כי המשיב יפקיד ערובה לכיסוי הוצאות המבקש בהליך , ככל שאלה יפסקו.

המשיב לא הגיב לבקשה למרות החלטת בית הדין ולפיכך מבקש המבקש כי תנתן החלטה בהעדר תגובה.

לאחר שעמדתי על טיעוני המבקש באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. אלה טעמי:

זה לא מכבר תוקנה תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991 (להלן: התקנות) תקנה 117א ( להלן: תקנה 117א) אשר לשונה כדלקמן:

(א)שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב)היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

קודם להתקנת התקנה קבעה פסיקת בתי הדין לעבודה כללים מנחים בענין חיוב תובעים בבית הדין בערובה להוצאות, וזאת מתוך ישום הוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984 על בתי הדין לעבודה. הפסיקה התיחסה באופן ספציפי גם לענינם של תובעים שהנם תושבי השטחים. (עע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר - SAINT PETER IN GALLICANTU (06.07.2003)).

תקון תקנה 117א היה בו כדי לשנות מהכללים שהותוו בפסיקת בית הדין הארצי ובכלל זה נקבע הכלל לפיו תושבי שטחים המגישים תביעותיהם לבתי הדין, ראוי כי יחויבו בערובה להוצאות. כן נקבע כי הנטל להוכיח כי יש מקום לפטור תובע תושב השטחים מחיוב בערובה מוטל על התובע עצמו. התקנה קבעה מהי הדרך בה יוכל לעשות כן : אם יצביע על ראשית ראיה להוכחת תביעתו או יצביע על יכולת להפרע הוצאות ממנו אם תדחה התביעה. כן ניתן לבית הדין שיקול דעת לפטור מערובה מטעמים מיוחדים (אחרים) שירשמו.

בשאלת אופן ישום הוראות תקנה 117א בהתחשב בהוראות הפסיקה שקדמה לה אינני מוצאת מקום לדון במסגרת בקשה זו , שכן כפי שטוען המבקש בצדק , המשיב לא עמד במבחניה של התקנה כפשוטם ולטעמי לא עמד למעשה אף במבחני הפסיקה.