עינב לוי נ' לימור חן

האם התובעת זכאית לפיצויים בגין הכפשת שמה ובגין פיטורים שלא כדין כמו גם לזכויות נוספות הנובעות מתקופת יחסי העבודה ששררו בינה לבין הנתבעת וכתוצאה מסיומם, והאם הנתבעת, שהגישה כתב תביעה שכנגד, זכאית לפיצוי מכוח חוק עוולות מסחריות ובגין פגיעה בשמה הטוב? אלו השאלות שבהן עלי לדון בתיק זה.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

1. הנתבעת היתה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה בעלת עסק ליבוא, ייצור ומכירת בגדי אופנה בשם "גוטה", והתובעת החלה עבודתה אצלה במהלך חודש אוקטובר 2009 עד למועד פיטוריה ביום 30.11.12. שכרה שולם על בסיס תשלום חודשי קבוע בתוספת עמלות ממכירות.
2. לטענת התובעת, ביום 20.11.12 שבה מנסיעה משותפת עם הנתבעת בסין, שם רכשו השתיים מוצרי אופנה שונים לצורך מכירתם בארץ. אחת ממזוודותיה של התובעת, ובה הבגדים שנרכשו במהלך הנסיעה, אבדה בשדה התעופה, דבר שהוביל לחילופי דברים קשים בינה לבין הנתבעת ובסופו של דבר גם לפיטוריה. לטענתה, ביום בו התייצבה לעבודה, הנתבעת הרימה עליה את קולה, כינתה אותה בנוכחות אחותה "גנבה" ו"נוכלת" וסילקה אותה מהחנות.
3. ביום 23.11.12 קיבלה התובעת זימון לשימוע לפני פיטורים וביום 28.11.12 התקיים שימוע, בנוכחות התובעת ובא כוחה, שלאחריו הוחלט לסיים את העסקת התובעת. בפועל, יחסי העבודה בין השתיים הסתיימו ביום 31.11.12.
4. לאור המתואר לעיל, דורשת התובעת לקבל פיצויי פיטורים, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, הפרשי שכר, דמי הודעה מוקדמת ופיצוי בגין זכויות נוספות, והכל כמתואר בכתב התביעה.
5. הנתבעת הכחישה את טענותיה של התובעת והטעימה, כי גם לאחר שהתובעת הודתה כי מצאה את המזוודה ובה הסחורה שנרכשה בסין, סירבה להשיב לה אותה, דבר המהווה למעשה גניבה. הנתבעת הכחישה כי המילה "גנבה" נאמרה בנוכחות אחותה. ביחס לנסיבות סיום העסקת התובעת, טענה הנתבעת כי הגם שקיים מכתב פיטורים מיום 30.11.12 (נספח א' לכתב ההגנה), הרי ש"בנסיבות לא מדובר בפיטורים אלא בהתפטרות" (סעיף 29א לכתב ההגנה).
6. הנתבעת הוסיפה וטענה כי הואיל והתובעת גנבה ממנה את הסחורה שנרכשה בסין, מדובר בנסיבות בהן היא פטורה מליתן לתובעת הודעה מוקדמת ומלשלם פיצויי פיטורים, שכן "... התובעת הפרה את חובת הנאמנות כלפי הנתבעת – מעסיקתה, התיימרה לפגוע בשמה הטוב ובמוניטין העסק תוך כוונה ברורה לפתוח עסק מתחרה זהה, עם אותם לקוחות ספציפיים ואותם ספקים מסין" (סעיף 53 לכתב ההגנה). לפיכך, הנתבעת הגישה תביעה שכנגד ודרשה כי ייפסקו לה פיצויים בגין הפרת חוק עוולות מסחריות, בגין פגיעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובגין הוצאת לשון הרע (להלן – "התביעה שכנגד").

עוד הטעימה כי הגב' לוי נחשפה במהלך עבודתה לסודות מסחריים, הכוללים את רשימת הספקים שלה בסין ואת רשימת הלקוחות שלה בארץ, ואלה מהווים סוד מסחרי וכי נודע לה שהגב' לוי פנתה, לאחר הפסקת עבודתה, לחנויות בגדים ברחבי הארץ, ביניהם לקוחותיה של הגב' חן והציעה להם לנטוש אותה, תוך שידולם לעבוד עמה (סעיף 24 לכתב התביעה שכנגד).

בהקשר זה, טענה הגב' חן, כי השקיעה הון רב ועבודה קשה לגיבוש רשימת הלקוחות וכי הגב' לוי עשתה שימוש בידע שהוקנה לה מתקף עבודתה אצלה לצורכי פרנסתה על חשבון הגב' חן, תוך "יצירת תחרות בלתי  הוגנת" ותוך גרימת נזקים כספיים ניכרים (סעיף 28 לכתב התביעה שכנגד), והכל בניגוד להוראותיו של חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן – "חוק עוולות מסחריות"). הגב' חן העריכה כי נגרם לה נזק בסך של כ- 400,000 ₪ כתוצאה מכך. לחילופין, טענה, כי אם לא תתקבל הטענה בדבר הפרת חוק עוולות מסחריות, הרי שיש לראות בגב' לוי כמי שהפרה את חובת הנאמנות החלה עליה כלפי מעסיקתה ואף ביקשה להגביל את עיסוקה.

7. עוד טענה, כי הגב' לוי פגעה בזכותה לשם טוב ובזכות הקניין שלה, בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיפים 37 עד 41 לכתב התביעה שכנגד). בנוסף, תבעה פיצוי כספי מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 בשל מה שתיארה כפגיעה בשמה הטוב כתוצאה מכך שהגב' לוי הוציאה דיבתה רעה (סעיף 42 עד 48 לכתב התביעה שכנגד).
8. בכתב התשובה טענה הגב' לוי כי בתחום האופנה פועלים ספקים ויצרנים רבים המוכרים את סחורתם לחנויות וכי מדובר בענף שהתחרות בו קשה, לאף ספק אין בלעדיות על חנות כזו או אחרת והוא לוקח בחשבון כי עליו להתמודד מול ספקים אחרים (סעיף 5 לכתב התשובה). עוד טענה כי כ- 80% מהסחורה הנמכרת כיום בחנויות אופנה, מקורה בסין ואין אף חנות המגבילה עצמה למכירת בגדי אופנה המיוצרים במדינה כזו או אחרת. בנוסף, בסין פועלות עשרות רבות של סוכנויות ישראליות, שניתן לאתר אותן על נקלה במרשתת וכי סוכנויות אלה מלוות את היבואן למרכז קניות זה או אחר ומסייעות לו בהליך רכישת הסחורה והובלתה לארץ. אותם מרכזי קניות אינם מידע ייחודי שהנו נחלתה הבלעדית של הגב' חן וכל אדם בעל ניסיון בתחום יכול לאתר אותם בקלות רבה.
9. עוד טענה כי לאחר שפוטרה ע"י הגב' חן, המשיכה למעשה לעבוד במשלח ידה הקודם, היינו, ייבוא, שיווק ומכירת מוצרי אופנה ברחבי הארץ, כשבניגוד לגב' חן, היא ממתגת את עצמה כמי שמוכרת בגדי יוקרה ולכן, בין היתר, מחירי המוצרים שהגב' חן מוכרת אינם רלוונטיים. גב' לוי הוסיפה כי ביצעה את הרכישות ב- 5 מרכזי קניות בסין בסיוען של הסוכנויות הישראליות הפועלות שם וכי היא מוכרת את הסחורה הנ"ל ללקוחות שהכירה בטרם החלה לעבוד אצל הגב' חן. עוד טענה כי בתחום האופנה נמכרים כל העת מוצרים שונים במחירים משתנים, בהתאם למותג ולעונה וגם מן הטעם הזה, אין רלוונטיות למחירים בהם הגב' חן עצמה מוכרת את פרטי האופנה שלה. הגב' לוי הכחישה את טענותיה של הגב' חן, שעניינן לשון הרע, וטענה כי הגב' חן היא זו שניסתה לפגוע במשלח ידה והכפישה את שמה.

ההליכים שהתקיימו בתיק 

10. בד בבד עם הגשת כתב התביעה שכנגד, הגישה הגב' חן בקשה לסעד זמני בו עתרה כי יינתן צו מניעה כנגד הגב' לוי באופן שייאסר עליה למכור סחורה המיובאת מסין ללקוחותיה של הגב' חן.
11. בדיון שהתקיים בפניי ביום 30.04.13, משכה הגב' חן את בקשתה והומלץ לצדדים לפנות לגישור. משזה לא צלח, נשמעו בפניי עדויות בעלות הדין והעדים מטעמן ביום 09.02.15.