סע"ש 19887-06-14.18

1.לפני בקשת אחים סמאר, שווק פרות וירקות, תמרה בע"מ ("הנתבעת") כי בית הדין יחייב את מר זכי דראגמה ("התובע") בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת היה ותידחה התביעה והנתבעת לא תוכל להיפרע בגין הוצאותיה.

2.לטענת הנתבעת, התובע תושב השטחים, אין לו נכסים בארץ ויכולת גביית הוצאות ממנו נמוכה; התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ובחוסר תום לב; סיכויי התביעה קלושים ולנתבעת קיימת הגנה טובה מפני התביעה.

3.התובע טען בתגובתו, כי סיכויי התביעה טובים מאוד, אין לפגוע בזכות הקניין שלו או בזכות הגישה לערכאות, ללא הצדקה. התובע הוסיף וטען, כי הוא מתגורר בטובאס, מתפרנס למחייתו, מתגורר עם משפחתו ומנהל חשבון בנק. נטען כי הנתבעת הפרישה עבורו כספים לקופת גמל, קרן פיצויים וקרן השתלמות, ולכן אין לומר שאין לו יכולת כלכלית.

דיון והכרעה

4.כידוע, שעריו של בית המשפט פתוחים הם בפני כל אדם. כבר נפסק כי זכות הגישה לערכאות הינה "זכות יסודית וחשובה בשיטתנו המשפטית, אשר יש רואים בה זכות חוקתית על-חוקית". באופן דומה נפסק, כי "זכות הגישה לערכאות היא זכות ראשונית ויסודית, הנתונה לציבור בכללותו ולכל אחד מיחידיו, והיא הבסיס והתשתית לעצם מהותה של שיטת משפט, באשר היא". עם זאת, זכות הגישה לערכאות, ככל זכות, אינה מוחלטת ויש לאזנה מול זכויות אחרות. יש לאזן בינה לבין אינטרסים אחרים, לרבות האינטרס של הצד השני שלא להיות מוטרד ללא סוף, או אינטרס הנתבע כי לא ייצא בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו. מנגד גם אינטרס הנתבע צריך להיות מאוזן ולכן אין מחייבים בעל דין בהפקדת ערובה רק מחמת עוניו. לצורך עריכת איזון זה הותקנו בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הוראות בדבר הפקדת ערובה.

5.תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי מסדירה את נושא הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע וזאת במטרה למנוע הגשתן של תביעות סרק. תקנה זו אומצה בבית הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, תוך מתן דגש לאופיים המיוחד של ההליכים בבית הדין לעבודה.

6.חיובו של תובע ליתן ערובה להבטחת הוצאות המשפט של הצד שכנגד אינו דבר שבית הדין יורה עליו בשגרה, שכן יש בכך כדי לפגוע בזכותו החוקתית של התובע לגישה לערכאות ובזכות הקנין שלו. כלל זה יחול גם כאשר התובע הינו עובד זר. במקרה של תובע שכזה, חיובו בהפקדת ערובה מותנה בכך שהנתבע יוכיח אחד מאלה: שהתביעה מופרכת על פניה; ייגרם לנתבע נזק של ממש עקב ניהול התביעה; התובע לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקות של בית הדין (ע"ע 1424/00 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU, מיום 6.7.2003).

7.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות ובתשובה, כמו גם בכתבי הטענות, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

8.ביסוד הבקשה עומדת הטענה שהתביעה הוגשה בשיהוי ניכר (התובע סיים את עבודתו בנתבעת ביום 10/6/11, ואילו התביעה הוגשה לבית הדין ביום 11/6/14). לאור האמור בכתבי הטענות, נראה כי טענה זו כשלעצמה, אינה עומדת כתנאי להפקדת ערובה. גם אם תוכח טענת הנתבעת לפיה חלק מרכיבי התביעה התיישנו, עדיין ישנן עילות תביעה וסעדים נוספים שעל בית הדין להכריע בהם.