סע"ש 19864-05-15

1.בפניי מונחת בקשה, אשר הוגשה על ידי הנתבעים 1 ו-2 בתיק, מר חן סולומון ומר אברהם סולומון (להלן: "המבקשים"), וזאת להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם בתיק זה (להלן: "הבקשה"). הבקשה הוגשה במסגרת תביעה שהוגשה כנגד המבקשים על ידי התובע בתיק זה – מר עבדאללה קלאלווה, ואשר הינו המשיב לבקשה (להלן: "המשיב").

2.במסגרת הבקשה נטען, כי על המשיב להפקיד ערובה "ביחס ישיר לשיעור התביעה" (שהוגשה בהיקף של כ-330,000 ₪), או לחילופין כי המשיב ימציא ערב תושב ישראל, שייקח על עצמו את התחייבויות המשיב, ויבטיח את שיעור ההוצאות שייפסקו בתיק זה, ככל שייפסקו. עוד נטען, כי המבקשים מעולם לא העסיקו את המשיב ורק היו עובדים שכירים של הנתבעת 3 (טאשר ממילא אף היא לא העסיקה את המשיב), ו/או מעולם לא ביקשו היתר עבודה עבורו. עוד נטען, כי לכתב התביעה לא צורף כל מסמך המעיד על כך שהמשיב הועסק על ידם. גם כאשר הגישו המבקשים בקשה לבית הדין כדי לחייב את המשיב בהמצאת מסמך כלשהו, הוא השיב כי אין בידיו כל מסמך להציג. המבקשים אף מפנים לכך כי המשיב הינו תושב הרשות הפלסטינית, ומשכך יהיה קושי לגבות ממנו את ההוצאות בסיום ההליך, ומה גם שהמשיב כלל לא ציין את כתובתו המדויקת בכתב התביעה, ואף לא הוצג יפוי כוח.

3.יצוין כי בתיק קיימת נתבעת נוספת, שהיא הנתבעת 3 – בקעות, כפר שיתופי להתיישבות שיתופית בע"מ, ואשר הצטרפה לנימוקי הבקשה מטעם המבקשים, ואף ביקשה כי המשיב יפקיד ערובה גם ביחס להוצאותיה. לעומת זאת, חרף החלטת בית הדין מיום 15.11.2015, המשיב לא הגיב לבקשה.

4.התשתית המשפטית – תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מסמיכה את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר בית המשפט נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות. אולם, כבר נקבע כי הטלת ערובת הוצאות תוטל לעתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד, ו"זאת, מן הטעם כי זכות האזרח לפנות לבית-המשפט מוכרת כזכות קונסטיטוציונית, וזכותו להתדיין עם בעל ריבו מוגנת גם מקום שאין ידו משגת לשלם הוצאות אם תביעתו תידחה" (רע"א 2808/00 שופרסל בע"מ נ' ניב, ניתן ביום 18.6.2000). עוד נקבע, כי תקנה 519 נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כשנראה לבית המשפט שהסיכויים של התובע להצליח בתביעה קלושים (ע"א 6477/97 ויינשטיין נ' ליברמן, מיום 13.1.1998).

5.תקנה 519 אומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, וזאת בהיעדר תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, כפי שהובאה בע"ע 1424/02 אבו נסאר – SAINTPETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 6.7.2003), נקבעו מספר מבחנים אשר לפיהם בית הדין יקבע באם יש מקום להטיל על תובע שהנו עובד זר, הפקדת ערובה.

6.כך, ובין היתר, נפסק שם כדלקמן:

"הוראתה של התקנה מכוונת למניעת הגשתן של תביעות סרק וממנה נגזרים השיקולים והמשקולות להטלת החיוב במתן ערובה: השיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, ולו יינתן המשקל המכריע...

במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים; הסיכוי המשני במהלך הוא יכולת גבית הוצאות הנתבע מהתובע. אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא מפאת עוניו ידחה התובע משעריו של בית המשפט."

7.ולעניין היותו של המשיב עובד זר, נפסק על ידי כב' השופטת ארד, כתוארה דאז:

"כשהתובע הוא עובד זר - יברר בית הדין תחילה, אם הוא נמנה על תושבי מדינה החתומה על אמנת האג. נמצא כי כך הוא, יהיו שיקולי בית הדין דומים לאלה הנוהגים כלפי תובע שהוא תושב ישראל.

נמצא כי אין האמנה חלה, יהיה המעסיק חייב בהוכחת אחד מאלה: התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה; ייגרם למעסיק נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה; העובד לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין."