סע"ש 17557-12-14 חסן נ' בן עמי

1.בפניי בקשת הנתבע לחייב את התובע, תושב הרשות הפלשתינאית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, אם וככל שתידחה התביעה נגדו.

טיעוני הצדדים

2.לטענת הנתבע, התובע כלל לא עבד אצלו. לתמיכה בטענותיו הציג הנתבע מסמכים מתביעה נוספת שהגיש אותו תובע באמצעות אותו בא כוח בתיק 12754-09-13 (להלן – התביעה הנוספת) במסגרתה הצהיר התובע, כי באותה תקופה בה טען שעבד אצל הנתבע, הוא עבד אצל מר יורם רמות. בנסיבות אלו ברור, כי גרסת התובע אינה אמינה, בעייתית ומעידה על סיכויי התביעה הקלושים. לנתבע יהיה קושי אמיתי בגביית ההוצאות, ככל שהתביעה תידחה, לאור היותו של התובע תושב הרשות הפלשתינאית.

3.מנגד טוען התובע, כי הטלת ערובה תכביד עליו במימוש זכויותיו. אכן נפלה טעות אנוש מצערת בעניין רישום תקופות ההעסקה בתיק זה ובתביעה הנוספת רמות ותוגש בקשה מתאימה לתיקון כתב התביעה בתביעה הנוספת. התובע צרף לתגובתו מסמך מטעם המנהל האזרחי ובו מצוין במפורש, כי החל מחודש 12/07 ועד ליום 19.3.09 הוצאו לתובע היתרי העסקה ע"ש הנתבע ודבר זה מהווה ראשית ראיה להעסקתו של התובע אצל הנתבע.

דיון והכרעה

4.בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן- התקנות) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969 [דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].

5.בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.

6.ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה בבתי הדין לעבודה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 16.7.03, להלן "אבו נאסר"), שם נקבע, כי השיקול העיקרי להטלת החיוב במתן ערובה הוא סיכויי ההצלחה בתביעה והשיקול המשני במעלה הוא יכולת גביית הוצאות הנתבע מהתובע, וכי "אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא, מפאת עוניו יידחה התובע משעריו של בית המשפט".

7.עוד נקבע בפרשת אבו נאסר, בהקשר הצריך לענייננו, כי עצם היותו של בעל דין תושב הרשות הפלשתינאית, אין בו, לכשעצמו, טעם לחייבו בהפקדת ערובה וכי יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו, בשים לב, לשני פנים אלה: הפן האחד – כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גבייה באזור תידרש מן העובד הוכחה ראשונית, לכאורה, ולו ראשית ראייה הנלמדת מפני הדברים שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו לזכות בה, כשהוכחה ראשונית זו תפחת במשקלה, כאשר המדובר בתביעה למימוש זכויות סוציאליות המוקנות מכוח משפט העבודה; הפן האחר – נמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי טובים סיכויי התביעה וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו ככל שיוטלו עליו.