סע"ש 17179-09-15

בפני בקשה לחייב את המשיב (התובע) בהפקדת ערובה בסך של 30,000 ₪ להבטחת תשלום הוצאות המבקשת (להלן – הבקשה). המשיב מתנגד לבקשה.

טענות הצדדים בתמצית

לטענת המבקשת, המשיב לא מסר כתובת בישראל כחובתו על פי התקנות אלא מספר דרכון סודני בלבד. ברור מהתנהלות המשיב, כי סיכויי המבקשת לגבות הוצאותיה, ככל שתידחה התביעה, הנם אפסיים. על פי ההלכה כאשר התובע מתגורר במקום בלתי ידוע וייתכן אף מחוץ לתחום השיפוט ואין בידו להצביע על נכסים בתחומי מדינת ישראל, יש לחייבו בהפקדת ערובה. מדובר בתביעה מנופחת וטורדנית שמטרתה הטלת דופי במבקשת. הכנת ההליך לדיון כרוכה בעלויות רבות. על פי הפסיקה יש לבצע איזון בין זכות הגישה לערכאות לבין זכות הצד שכנגד שלא יצא מפסיד אם התביעה כנגדו תידחה. הואיל ונחתם הסכם פשרה מול קו לעובד ממילא מוצתה זכות הגישה לערכאות והתביעה הנה בבחינת הטרדה בעלמא.

המשיב טען בתגובה, כי הבקשה שהוגשה הנה בקשה כללית למדי בשיטת "העתק הדבק" אשר המבקשת נוהגת להגיש כל אימת שעובד זר מגיש כנגדה תביעה. טענת המבקשת לגבי כתובת המשיב אין בה ממש שעה שבכתב התביעה צוינה כתובת. לפי הפסיקה הכלל הנו שלא לחייב בהפקדת ערובה. במקרה דנן אין ספק כי המשיב יזכה בתביעה והשאלה היחידה הנה איזה סכום ייפסק לטובתו. בכתב ההגנה מודה המבקשת, כי לא שולם למשיב חלף הפרשות לגמל וכן אין התייחסות לחלק מרכיבי התביעה. למשיב עילת תביעה מבוססת ביותר ועובדה זו כשלעצמה מצדיקה דחיית הבקשה. האמצעי של הפקדת ערובה יופעל כאשר מדובר בתביעה מופרכת על פניה או כאשר התובע נמנע מתשלום הוצאות.

המבקשת לא הגישה תשובה לתגובת המשיב חרף חלוף המועד שנקבע להגשתה, ולפיכך החלטה זו ניתנת על יסוד הבקשה והתגובה.

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אומצה על ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969 .