סע"ש 17097-12-13

הנתבעת (להלן גם: "העובדת" או "השיננית"), עבדה במרפאתו של התובע שהוא רופא שיניים (להלן גם: "המעסיק" או "הרופא") כשיננית, במשך חמישה (5) חודשים בלבד, שהסתיימו ביום 31.10.12 (להלן גם: "תקופת העבודה").

בכל תקופת העבודה עבדה העובדת בתוך המרפאה של הרופא, עם ציוד שהיה שייך רובו ככולו לרופא, לפי שעות קבועות שנקבעו בהסכמה הדדית בין המעסיק לעובדת. גם החומרים שבהם השתמשה השיננית, היו רובם ככולם שייכים לרופא (עמ' 5 לפרוטוקול).

המטופלים שילמו עבור הטיפול של השיננית לרופא; ובסך הכול בקשר לכל תקופת העבודה שילם הרופא לשיננית סך של 2,501 ₪, כנגד קבלה שהיא הנפיקה לו ביום 30.12.12 (ת/1). שכן, התובעת עבדה למירב 23 ימים, במשך שעות בודדות בלבד.

באותה המרפאה הועסקו גם מזכירות של הרופא כעובדות שכירות שלו, אשר גם סייעו לשיננית בעבודה המשרדית (קביעת תורים למטופלים).

הרופא גם סיפק לשיננית את בגדי עבודתה במרפאה (עמ' 5 לפרוטוקול); ולא נערך כל הסכם עבודה, או הסכם כתוב אחר בין הצדדים.

יודגש כי בכל תקופת העבודה (שארכה כזכור חמישה חושים), עבדה השיננית 23 ימים לא מלאים; ומשכורת חודשית מלאה של "שכר מינימום" במשק עמדה אז על 4,100 ₪, בעוד "משכורת חודשית ממוצעת" עמדה אז על 7,600 ₪ (עמ' 6 לפרוטוקול).

בהליך זה הגישו הצדדים תביעות הדדיות.

הרופא הגיש תביעה לפיצוי על "לשון הרע" ו"הסגת גבול", עקב התפרעותה של השיננית במרפאתו בנוכחות מטופלים ועלבונות שהיא הטיחה בו. העובדת מצידה הגישה תביעות הקשורות ב- "אי מתן הודעה על תנאי העבודה"; אי מתן תלושי שכר; אי הפרשה לפנסיית חובה (5%); הוצאות נסיעה לעבודה וממנה; ו"שכר עבודה", בהתייחס לתקופת העבודה בהפחתה של 2,501 ₪ ששולמו לה בפועל.

שאלת קיומם של "יחסי עובד ומעביד":