סע"ש 15140-04-17

לאחר שעיינתי בבקשה לביטול פסק דין אשר ניתן ביום 11/9/17 (להלן - פסק הדין והבקשה בהתאמה) וכן בתגובה לבקשה מצאתי כי אין מקום להיעתר לבקשה. הטעם העיקרי להחלטתי האמורה הינו כדלקמן:

1. פסק הדין ניתן בהסכמת הצדדים. לפסק דין שניתן בהסכמה שני פנים: פן ההסכמי, המהווה את הבסיס והמסד לפסק הדין ופן השיפוטי, המאשר את פסק הדין (בג"צ 6103/93 סימה לוי ואח' נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח', פ"ד מח(4), 591).

2. טענת התובע (להלן – המבקש) יוצאת בעיקרה כנגד הפן ההסכמי של פסק הדין, קרי נטען כי המבקש הוטעה ע"י הנתבעים (להלן – המשיבים) והטעיה זו גרמה לכך שנתן הסכמתו להסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין. משכך, בשל הפגם המהותי שלכאורה נפל בהסכמת המבקש ומשום חוסר תום ליבם הנטען של המשיבים, עותר המבקש לביטול פסק הדין. המבקש מוסיף וטוען כי יש מקום להורות על ביטול פסק הדין גם בשל הפרתו.

3. המשיבים מנגד מכחישים את ההטעיה הנטענת וכן את הטענה בדבר ההפרה הצפויה של פסק הדין.

4. בהתאם להלכה פסוקה ומושרשת כאשר טענת בעל דין מבוססת על פגם בהסכם גופו, הדרך הדיונית לתקיפת פסק הדין הינה באמצעות הגשת תביעה עצמאית ונפרדת המבוססת על אחת מן העילות שבדיני חוזים לביטול הסכם (ע"א 5914/03 אפרים שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח, תק-על 2005(2), 1197).

5. הלכה זו אומצה גם בבתי-הדין לעבודה, עת נקבע ע"י בית הדין הארצי כי הדרך הנכונה לתקיפת פסק דין שניתן בהסכמה היא הגשת תביעה לביטול ההסכם (דב"ע נב/3-199 כיפה בע"מ - יעקב בן-עמי, פד"ע כה 97).

6. לאור ההלכה האמורה, סבורה אני שאין מקום לבטל את פסק הדין מכוח הבקשה. משכך אף אין להידרש לעובי קורת טענות הצדדים לגופו של ענין.

7. פסק הדין יוותר על כנו.

8. בפני המבקש סלולה הדרך להגיש תובענה נפרדת לביטול פסק הדין אשר ניתן בהסכמה ובמסגרת התובענה האמורה (אם וככל שתוגש) ידונו טענות הצדדים לגופה של ההסכמה.