סע"ש 1505-07-15

בפני בקשה לחייב את המשיבה (התובעת) בהפקדת ערובה בסך של 10,000 ₪ לפחות להבטחת תשלום הוצאות המבקשת, הנתבעת 2 (להלן – הבקשה). המשיבה מתנגדת לבקשה.

טענות הצדדים בתמצית

לטענת המבקשת, סיכויי התביעה קלושים, ומדובר בתביעה שמטרתה הפעלת לחץ פסול במטרה לחלץ כספים ממנה. נטען, כי המבקשת צורפה כנתבעת בהליך זה בשל היותה בתה של המנוחה, גב' הרונס אלכסנדרה סנדרה ז"ל (להלן – המנוחה), אשר העסיקה את המשיבה כמטפלת. אין מחלוקת כי לא ניתן צו ירושה או צו קיום צוואה. עוד לטענתה, אין גורם אשר מתכוון לפעול להוצאת צו כאמור, שכן המנוחה הלכה לבית עולמה, כאשר היא ענייה, חסרת כול ונושאת חובות לגורמים שונים. המבקשת הפנתה לסעיף 126 לחוק הירושה, תשכ"ה- 1965 (להלן – חוק הירושה) הקובע, כי עד חלוקת העיזבון יורש אינו אחראי לחובות העיזבון אלא בנכסי העיזבון. המבקשת לא קיבלה דבר מהעיזבון וממילא אינה נחשבת יורשת על פי דין כל עוד לא ניתן צו ירושה או צו קיום צוואה. לשיטתה של המבקשת, במצב דברים זה, התביעה כנגדה מופרכת וחסרת סיכוי. על פי הפסיקה העובדה כי מדובר בעובדת זרה, בעלת אזרחות פיליפינית מחזקת את הצורך בהפקדת ערובה. בנוסף, המשיב לא ציינה את כתובתה בכתב התביעה, ועל פי הפסיקה נתון זה מלמד על חשש כי תתחמק מתשלום הוצאות ככל שייפסקו כנגדה. כך גם נטען, כי המשיבה נמנעה מלציין בכתב התביעה שהמבקשת הודיעה לה באמצעות בא כוחה, כי היא אינה יורשת ואין בכוונתה להיות יורשת והדבר מלמד על חוסר תום לבה של המשיבה עניין המצדיק חיוב בהפקדת ערובה. לבקשה צורף תצהיר המבקשת.

המשיבה טענה בתגובה, כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, התביעה הוגשה כנגד הנתבעת לא כמעסיקתה של המשיבה, אלא כבעל דין נכון מכוח היות המבקשת חליף אחר של המנוחה ויורשת שלה. בהקשר זה, המשיבה הפנתה לתקנה 25 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 וטענה, כי המבקשת - כבתה של המנוחה- הנה יורשת פוטנציאלית ולכן הנה חליף של בעל הדין. הימנעות המבקשת מהוצאת צו ירושה מלמדת על ניסיון לסכל הליך זה. ככל שיידרש המשיבה תעתור בבקשה להורות למבקשת להגיש בקשה למינוי מנהל עיזבון. על פי הפסיקה, יש להעדיף את זכות הגישה לערכאות שהוכרה כזכות יסוד והאמצעי של הפקדת ערובה יופעל כאשר מדובר בתביעה מופרכת על פניה, כאשר יגרם למעסיק נזק של ממש מהגשת התביעה, או במקרה בו העובד נמנע מתשלום חיוב שהושת עליו בעבר. במקרה זה, מדובר בתביעה לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות שסיכוייה טובים ביותר, ודי לעניין זה בכך שעצם עובדת העסקת המשיבה שאינה מוכחשת. המבקשת לא הוכיחה שייגרם לה נזק של ממש. אשר לאי ציון כתובת, המשיבה טענה, כי חששה להתנכלות מצד הנתבעים, ולכן לא ציינה את כתובתה בכתב התביעה, אך השלימה פרטים אלה בתגובה. המשיבה עתרה לחיוב המבקשת בהוצאות הבקשה.

המבקשת בתשובה לתגובה טענה, כי הבקשה התייחסה לעובדה שסיכויי התביעה הכספית כנגד המבקשת עצמה הנם קלושים ואף אפסיים. בכתב ההגנה פירטה המבקשת את חובות העיזבון ובתצהיר הבהירה, כי היא אינה יורשת. לפיכך, לשיטתה אין מקום לתביעה כספית כנגדה. כן נטען שנוכח העובדה, כי המבקשת אינה מעסיקתה של המשיבה, הרי שאין מדובר בהליך בין צד "חזק" לצד "חלש" ולכן המגמות בהגנה על העובד נחלשות בתביעה מסוג זה ויש לעשות גם צדק עם המבקשת ולאפשר לה להיפרע מהמשיבה.

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אומצה על ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969 .