פוטרה בגלל שהשתמשה ברכב החברה בניגוד למותר

1.לפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת, הפרשי שכר, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, תשלום בגין יתרת ימי מחלה ופיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה. התובעת אף מערערת על חלקים מהחלטת הממונה על חוק עבודת נשים במשרד התמ"ת (להלן: הממונה), אשר התירה ביום 23.4.13 את פיטורי התובעת (להלן: ההחלטה).

הנתבעות הגישו תביעה שכנגד בה עתרו לחייב את התובעת לשלם להן בגין נזקים שגרמה להן לטענתן ובהם: נזקים בגין שימוש חורג ברכב החברה בניגוד להסכמים עליהם היתה התובעת חתומה, אשר הביאו לצריכת יתר בסך של למעלה מ-45,000 ש"ח; וכן בגין נזקים שנגרמו לרכב החברה בו נהגה התובעת או נהגו אחרים מטעמה.

2.הנתבעות עוסקות בפרסום ושיווק. נציין כי בכתב ההגנה של הנתבעות נטען כי "הנתבעות הינן הלכה למעשה נתבעת אחת" (פסקת הפתיחה לכתב ההגנה). לפיכך, במסגרת הדיון שלהלן לא נעשתה הפרדה כלשהי בין שתי הנתבעות ביחס לאחריותן לאירועים נשוא תביעה זו.

3.התובעת עבדה אצל הנתבעות החל מיום 1.5.2008 ועד לפיטוריה ביום 20.5.2013. התובעת החלה את עבודתה כנציגת מכירות ובהמשך קודמה לתפקיד מנהלת מכירות בפרויקט שיווק של כרטיסי אשראי באזור הדרום ברשתות "שופרסל" ו"יש".

4.ביום 23.4.13 התירה הממונה את פיטוריה של התובעת, אשר היתה בהריון. הממונה קבעה בהחלטתה כי "בנסיבות אלה, בהן שוכנעתי כי ההריון לא היווה גורם בהחלטת הפיטורים ושוכנעתי בטענת המעביד למשבר אמון ונסיבות חמורות, ועת נמצא כי בטרם הוגשה הבקשה להיתר הפיטורים שוהה העובדת בימי מחלה, ובהתאם להוראות החוק, אני מתירה את הפיטורים לתום ימי המחלה או לערב צאתה לחופשת לידה, המוקדם מביניהם.".

5.החלטת הממונה התקבלה לאור פניית הנתבעות, אשר טענו כי יש לפטר את התובעת לאלתר, לאחר שנמצא כי פעלה בניגוד להסכמים עליהם היתה חתומה מול הנתבעות, ביחס לשימוש ברכב חברה שניתן לה במסגרת תפקידה; לפי הסכמים אלו התובעת אינה רשאית להעביר את השימוש ברכב לאחר. התובעת הכחישה פעם אחר פעם שפעלה כך, ורק כשהוצגו לה ראיות מהן עלה כי הצהרותיה אינן עולות בקנה אחד עם אותן ראיות, הודתה כי לא פעלה כשורה.

6.לטענת הנתבעות הרקע לפנייה לממונה נבע ממשבר אמון חמור עם התובעת. זאת כאמור על רקע שימוש שעשתה התובעת ברכב החברה שקיבלה לרשותה לצרכי עבודתה, אשר היה מנוגד להסכמים עליהם היתה התובעת חתומה לעניין הנהיגה ברכב.

הנתבעות טענו, כי משך תקופה ארוכה, ממוצע צריכת הדלק של התובעת היה גדול באופן משמעותי ואף כפול משל עובדים אחרים המחזיקים ברכב חברה. סמנכ"ל הנתבעות, מר משה בן ששון (להלן: בן ששון) טען כי זימן את התובעת לשיחה על מנת לנסות להבין מדוע צריכת הדלק שלה כה גבוהה. התובעת אמרה לו כי אין היא יודעת מה הסיבה לכך, ואף אמרה מפורשות כי היא היחידה שנוהגת ברכב החברה. לפיכך, הוחלט באוקטובר 2012 להחליף את רכבה של התובעת, יחד עם עוד מספר רכבים אחרים, לרכב עם מנוע קטן יותר, חסכוני יותר בדלק.

7.הנתבעות טענו כי למרות שרכבה של התובעת הוחלף לרכב חסכוני יותר, הסתבר בחודש דצמבר 2012 כי לא רק שצריכת הדלק שלה לא ירדה, היא אף עלתה ולפיכך הוחלט לבצע בדיקה מעמיקה יותר. בדיקה זו נעשתה בידיעתה ובאישורה של התובעת.

הנתבעות טענו כי ממצאי הבדיקה העלו כי צריכת הדלק של התובעת עמדה על כ- בממוצע לחודש, דהינו ממוצע של כ- ליום. לטענת הנתבעות, על פי חישוב שערכו, שעות עבודתה של התובעת היו בין השעה 10:00 ל-16:00, בהיותה אם לילד. לפיכך, מסלולי הנסיעה שלה היו צריכים להיות ליום, לכל היותר.

במהלך החקירה אף התקבלו צילומים מתחנות דלק, מהן עלה כי ברכבה של התובעת נהגו נהגים אחרים שאף תידלקו את הרכב בשעות לילה מאוחרות, כאשר התובעת לא נמצאה ברכב אותו זמן.