סע"ש 13945-10-16

לפניי בקשת התובעת לקבוע כי בוצעה המצאה כדין של התביעה לנתבע 2 (להלן – הנתבע) באמצעות המצאה לידי הנתבעת 1 (להלן – הנתבעת), עמותה רשומה, בה הוא מכהן כמנכ"ל. לשיטתה של התובעת מדובר בהמצאה כדין לפי תקנה 482 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן- התקנות), וכי השאלה המרכזית היא אינטנסיביות הקשר בין הנתבעים. לפיכך טענה התובעת, שהיות הנתבע מנכ"ל הנתבעת מלמדת על קשר אינטיסיבי ביותר, וגם עולה מכתבי הטענות של הנתבעת כי הביאה לידיעת הנתבע את דבר הגשת התביעה כנגדו ותוכנה של התביעה.

הנתבעת מתנגדת לבקשה וטוענת, כי הפסיקה קבעה שאין להחיל את התקנה באופן שבו המצאה לחברה תיחשב המצאה כדין לדירקטורים שלה. הנתבע הוא אזרח זר ואין לנתבעת סמכות לקבל עבורו כתבי בי דין. עוד נטען, כי בנסיבות מקרה זה יש לעתור קודם בבקשה להיתר המצאה וככל שלא יעשה כך דין התביעה כנגד הנתבע להימחק. יצוין כי בהודעה ראשונה של הנתבעת שהוגשה בעניין נטען כי העובדה שהנתבע מודע להגשת התביעה אין בה להפוך את ההמצאה לנתבעת כהמצאה כדין בהתייחס אליו.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין בקשת התובעת להידחות, ואפרט טעמיי להלן.

תקנה 482 (א) לתקנות קובעת כך:

"היתה התובענה בענין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית המשפט המוציא כתב בי-דין,די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת אותו עסק או אותה עבודה באותו אזור שיפוט".

במקור תקנה זו יועדה לתחום השיפוט המקומי ולא למצבים בהם הנתבע מצוי מחוץ לתחומי המדינה, אולם מכוח הלכה פסוקה הוראותיה של התקנה הורחבו כך שהיא תוכל לחול גם על נתבע המתגורר מחוץ לישראל.

המבחן הקובע לעניין השאלה מיהו "מורשה" הוא מידת אינטנסיביות הקשר שבין המורשה לנתבע, והאם יש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו (רע"א 2652/94 טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ, ניתן ביום 25/8/94).