סע"ש 13080-04-15

1.בפניי בקשת הנתבע לחייב את התובע, תושב הרשות הפלשתינאית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, אם וככל שתידחה התביעה נגדו.

תמצית טיעוני הצדדים:

2.לטענת הנתבע יש להטיל על התובע הפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשפט, שכן הוא מתגורר בשטחי הרשות הפלשתינאית ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו אם ייפסקו לטובתו.

3.התובע טען מנגד, כי יש לדחות את הבקשה. מדובר בתביעה לזכויות עבודה ואין בטענות הנתבע בכתב ההגנה כדי לשלול את זכויותיו. התובע ציין, כי תביעתו מבוססת על רשומות מוסדיות שהופקו ע"י הנתבע עצמו, סכום התביעה אינו מופרז ולא פורטה טיב הערובה הנדרשת.

4.במסגרת תשובה מטעם הנתבע הוא שב על טענותיו וציין, כי התובע הינו תושב הרשות הפלשתינאית וכי במידה והוא יפסיד בתביעתו, לא ניתן יהיה לאתר אותו. התובע כלל לא הועסק בחקלאות ולא ברור מדוע הוא חושש מהפקדת ערובה שכן ככל שהוא יזכה בתביעתו, הערובה תושב לו. התובע הוסיף, כי הנתבע קיבל פיצוי בסך 40,000 ₪ לפנים משורת הדין ולמרות זאת הוא הגיש תביעה כנגד התובע.

דיון והכרעה

5.בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן- התקנות) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969 [דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].

6.בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.