סע"ש 12630-04-16

זו, ובה נקבע כדלקמן:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו".

9.מלשונה של התקנה, עולה כי נקודת המוצא ביחס למי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח של אחת מהמדינות שהינה חברה באמנה (ותושבי הרשות הפלסטינאית בתוכם), היא כי לבקשת הנתבע על בית הדין להורות לתובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. החריג יחול באחד מהמקרים הבאים: כאשר התובע הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו; כאשר התובע הראה כי הנתבע יוכל להיפרע ממנו אם התביעה תידחה; או מטעמים מיוחדים שיירשמו.

10.מן הכלל אל הפרט – לאחר עיון בבקשה ובתגובת התובע, וכן בכתב התביעה שהוגש בתיק, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל, וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.

11.ראשית אציין, כי לכתב התביעה לא צורף כל מסמך שיש בו כדי לתמוך בטענות התובע, ובעיקר ביחס לטענה ולפיה הוא עבד אצל הנתבע. הנספח היחידי שצורף לכתב התביעה הינו צילום של "רישיון עבודה באזור יהודה ושומרון", המתייחס לתקופה של כחודשיים וחצי בלבד, אשר לא התיישנה (רישיון עבודה שתקף עד ליום 30.6.2009, בעוד שהתביעה הוגשה ביום 7.4.2016).

12.אומנם, בתגובתו לבקשה צירף התובע, לראשונה, "תדפיס רישיונות – דו"ח 300" שנופק ביום 28.1.2016, ואשר לכאורה מציין את הרישיונות שהונפקו לתובע עבור הנתבע, אולם במידת-מה האמור בהם דווקא סותר את טענות התובע. ראו למשל ובהקשר זה, הרישא לסעיף 2 לתגובת הנתבע לתגובת התובע לבקשה, שם מעירה באת-כוח הנתבע, כי המסמך מעיד לכאורה על רישיונות עבודה שנופקו לתובע עבור עבודה בנתבע עד לחודש 7/2011, בעוד שלטענת התובע עצמו (המוכחשת ממילא על ידי הנתבע), הוא הועסק על ידי הנתבע עד לחודש 11/2010 בלבד. למותר לציין גם, כי בתביעות דומות שנוהלו בבית הדין בעבור, הועלו טענות על ידי נתבעים, שטרם נתבררו עד תום, שעד מועד מסוים, המינהל האזרחי היה מחדש רישיונות כניסה באופן אוטומטי, ועל אין המדובר בראיה שיש בה כדי להוכיח קיומם של יחסי עובד-מעסיק בפועל.

13.אכן, וכפי שטוען התובע, לא ניתן לקבוע בשלב הנוכחי כי התביעה הינה מופרכת, ולא ניתן לפסול כי התובע אכן יצליח להציג את הראיות והעדויות אשר יתמכו בגרסתו לעניין קיומם של יחסי עבודה, כנטען על ידו. יש אכן גם מקום לאפשר לתובע להיכנס בשערי בית הדין. אולם מנגד, קיים קושי לכאורי של התביעה, וכאמור לעיל לא הובאה בפני ראשית ראיה כלשהי להוכחת התביעה, בשלב הנוכחי.

14.זאת ועוד, התובע אף לא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו, במידה שהתביעה תידחה. זאת, בהתחשב בקושי הכלכלי הנטען של התובע, אשר לא הוכחש על ידו, ואשר ציין בעצמו בסעיף 11 לתגובתו שהוא מצוי ב"מצוקה כלכלית" (ראו בהקשר זה גם סעיף 3 לתגובת הנתבע לתגובת התובע לבקשה).

15.לבסוף, ממילא לא הוכחו בפניי "טעמים מיוחדים" כלשהם, שיש בהם כדי לפטור מחובתו של התובע להפקיד ערובה. כלומר, ולסיכום נקודה זו – אין בפנינו חריג הנכנס בגדרי הסיפא לתקנה 117א(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין).