סע"ש 12603-04-16

1.בפני מונחת בקשה שהוגשה על ידי הנתבע בתיק (להלן: "הנתבע"), וזאת להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו (להלן: "הבקשה"). הבקשה הוגשה במסגרת תביעה שהוגשה כנגד הנתבע על ידי התובע בתיק זה, ואשר הינו המשיב לבקשה (להלן: "התובע").

2.התובע הינו תושב טובאס אשר בשטחי הרשות הפלסטינית, והתביעה הוגשה על סך של 75,199 ₪, ובה נתבעו זכויות עבודה מתחום משפט העבודה.

3.הנתבע טוען בבקשתו, בין היתר, כי התובע מעולם לא הועסק על ידו, ואף מפנה בהקשר זה לתעודת עובד ציבור המצורפת לבקשתו. הנתבע ממשיך וטוען, כי לתובע לא היו מעולם היתרי תעסוקה שהונפקו לבקשת הנתבע, וכי התובע לא הניח ראשית ראיה להוכחת תביעתו. זאת ועוד, סיכויי תביעתו של התובע, לרבות השיהוי בהגשת התביעה כ-5 וחצי שנים לאחר סיום העסקתו לכאורה, מטים את הכף לחיוב התובע בהפקדת ערובה.

4.בנוסף, התובע הינו תושב הרשות הפלסטינית, ולנוכח "תקנות הבקעה" הרי שמי שאינו תושב ישראל ואינו מחזיק בנכסים, ואשר גם אין בידו ראיה להוכחת תביעתו, הרי שיש לחייבו בהפקדת ערובה.

5.התובע טוען מנגד, בין היתר, כי מטרת הבקשה הינה ניסיון להניא אותו מניהול התביעה, היות שאין ביכולתו לשלם את הערובה המבוקשת בשל מצבו הכלכלי הרעוע, ולאחר שהועסק מבלי שזכה לקבל את מלוא שכרו ותנאיו הסוציאליים. עוד טוען התובע, כי תובעים נוספים אשר הועסקו על ידי הנתבע הגישו תביעה כנגדו, וכי בידו לספק מידע אודות העסקתו אצל הנתבע.

6.התובע טוען עוד, כי הבקשה דנן מהווה ניצול של מצוקתו הכלכלית, וכי אף אם לא יזכה בתביעתו, הרי שהנתבע לא העלה סיבה מספקת כדי לחייבו בהפקדת ערובה. התובע אף מפנה לזכות הגישה לערכאות שהינה זכות חוקתית, וכי אין לחסום את דרכו לבית המשפט.

7.התשתית הנורמטיבית – תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מסמיכה את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, וזאת כאשר בית המשפט נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הטלתה של הערובה. בהקשר זה נקבע, כי תקנה 519 נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כשנראה לבית המשפט שהסיכויים של התובע להצליח בתביעה קלושים (ע"א 6477/97 ויינשטיין נ' ליברמן, ניתן ביום 13.1.1998).

8.תקנה 519 אומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, וזאת בהיעדר תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת את הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, וכפי שזו פורטה בע"ע 1424/02 אבו נסאר – SAINTPETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 6.7.2003), נקבעו מספר מבחנים אשר לפיהם בית הדין יקבע באם יש מקום להטיל על תובע שהינו עובד זר בהפקדת ערובה.

9.כך, ובין היתר, נפסק שם כדלקמן: "הוראתה של התקנה מכוונת למניעת הגשתן של תביעות סרק וממנה נגזרים השיקולים והמשקולות להטלת החיוב במתן ערובה: השיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, ולו יינתן המשקל המכריע... במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים; הסיכוי המשני במהלך הוא יכולת גבית הוצאות הנתבע מהתובע. אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא מפאת עוניו ידחה התובע משעריו של בית המשפט" (ראו גם ע"ע 13652-10-13 AMLESET – י.ב. שיא משאבים בע"מ, ניתן ביום 9.4.2014).