סע"ש 11921-03-16, עלאא באסם יוסף נ' יאיר אזולאי

1.זוהי החלטה בבקשת הנתבע (המבקש) להורות לתובע (המשיב) להפקיד ערובה להוצאות למידה והתביעה תידחה, לאור היות התובע תושב שטחים ולאור סיכויי ההגנה הנמוכים בתביעתו[ ולאור החשש כי במידה ותביעתו תידחה – לא יוכל לגבות את ההוצאות שייפסקו לטובתו.

2.לטענת המבקש מעולם לא העסיק את התובע, אף שהוציא לו בעבר אישורי כניסה, ומכל מקום התביעה כולה התיישנה. עוד טען כי התובע תושב כפר שבשליטת הרש"פ ובמידה ויפסיד בתביעה ויוטלו הוצאות משפט (דבר שסביר לאור סיכויי התביעה הנמוכים), לא יוכל הנתבע להיפרע מן התובע ולגבות את הסכום שייפסק.

3.מנגד טוען התובע כי הוא, כמו עובדים אחרים שהגשו תביעות, היה עובד הנתבעת וכי לא קיבל את זכויותיו הבסיסיות . לכן אין מקום לחסום את דרכו בהוכחת תביעתו המוצדקת בדרך של חובת הפקדת ערובה, והראיה – שהוגשו תביעות גם של עובדים אחרים, שאף הם טוענים כמוהו כי לא קיבלו את מלוא זכויותיהם מהנתבע. עוד טען התובע כי הפחית מן התביעה את הסכומים להם היה זכאי אלמלא תקופת ההתיישנות (וכי התביעה מתייחסת רק לתקופה שמ-3/09 ועד סוף שנת 2010).

4.המצב המשפטי:

א.המקור לחיוב בערובה להבטחת הוצאות הנתבע מבוסס על תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 – תקנה שאומצה גם על ידי בית הדין לעבודה. וכך נאמר בתקנה זו: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

ב. חיובו של תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של נתבע, מהווה חריג לכלל הקובע את זכות הגישה לערכאות, וכפי שנקבע בפסיקות שונות של בית הדין לעבודה – בית הדין עושה שימוש בהליך זה אך במשורה, ובמקים מסויימים כעולה מפסה"ד המנחה בעניין זה בע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' saint peter inn galliantu שם נקבע בין היתר כי:

"מושכלות ראשונים לנו מקדמת דנא כי שעריו של בית המשפט פתוחים הם בפני כל ולא ינעלו בפני הבאים לפניו. זכות הגישה לערכאות היא זכות ראשונית ויחודית הנתונים לציבור בכללותו ולכל אחד מיחידיו... לצד הכלל היסודי בדבר קיומה של זכות הגישה לערכאות, הקים המחוקק את החריג לו, בתקנה 519 לתקנות סד"א , תשמ"ד-1984, (להלן התקנות), הנותן בידי בית המשפט או הרשם את האפשרות "לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע... לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע תידחה התובענה" אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת. הוראתה של התקנה מכוונת למניעת הגשתן של תביעות סרק וממנה נגזרים השיקולים והמשקולות להטלת החיוב במתן ערובה: השיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בתביעה ולו יינתן המשקל המכריע...

"כשהעובד הוא תושב הרשות הפלסטינית – ככלל, אין להטיל על עובד תושב הרשות חובת הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של המעסיק-הנתבע, רק בשל היותו תושב הרשות. יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו. בתוך כך, תינתן הדעת לשני פנים אלה:

הפן האחד: כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גביה באזור, תידרש מן העובד הוכחה ראשונית לכאורה, ולוּ ראשית ראיה הנלמדת מפני הדברים, שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו לזכות בה באֳמְרנו "טובים הסיכויים" אין כדי לקבוע רף גבוה יותר מזה הנדרש להוכחה הראשונית לכאורה, כאמור לעיל.

הוכחה ראשונית זו תפחת במשקלה, כאשר המדובר הוא בתביעה למימוש זכויות סוציאליות המוקנות מכוח משפט העבודה, כגון שכר מינימום. או אז, יִטֶּה בית הדין לפתוח לעובד את שערי בית הדין ולהכשיר את נתיב התביעה למימוש זכויותיו מכוח משפט העבודה המגן. במקרים המתאימים, ייתן בידיו אפשרות לתקן את תביעתו ולהעמידה על בסיס לכאורי מוצק יותר.

הפן האחר: נמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי "טובים סיכויי התביעה", ולוּ לכאורה, וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו, ככל שיוטלו עליו. מצא בית הדין כי אין התביעה מופרכת על פניה והמעסיק-הנתבע לא הוכיח כי נבצר ממנו להיפרע מן העובד – לא תוטל הערובה. מאידך, אם עמד המעסיק בנטל הנדרש, יוסיף בית הדין ויבחן אם קיימות אפשרויות חלופיות לחיוב בערובה, כגון יכולת מימוש נכסים מעם העובד או הפקדת ערובה מטעמו בתחומי מדינת ישראל, קודם שיָשִׁית עליו חובת הפקדת ערובה. לבסוף, בבואו לקבוע את סכום הערובה, ינהג בית הדין על דרך המידתיות הנדרשת. בתוך כך, ייתן בית הדין דעתו לשיעור ההוצאות שנהוג להטיל בתובענות ממין זו שלפניו; לאיזון הנדרש בין זכויותיו של העובד לבין חומרת הנזק שייגרם למעסיק; ולאפשרות שמא החיוב בתשלום ערובה יפגע בזכותו החוקתית של העובד לממש את זכות הגישה לבית את הדין ואת הזכויות שבדין (ההדגשות לא במקור – י.ש).

ג.הרצון שלא לחסום דרכו של תובע ערכאות בדרך של הפקדת ערובה פורט בהרחבה גם בפס"ד של בית משפט העליון בברע"א 6353/12, יובל אברהם נ' טל יגרמן שם אמר בית משפט העליון כי:

"הלכה היא כי, ככלל, אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור לפני ערכאות שיפוטיות בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות הנתבע אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות, וכי אין לחייב תובע במתן ערובה להוצאות הנתבע מחמת עוניו בלבד; עקרון זה נובע מחשיבותה של זכות הגישה לערכאות שהיא זכות חוקתית (רע"א 3601/04 ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 18.10.2007), להלן: עניין ו'נצ'ון; רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר ([פורסם בנבו], 3.10.2004), להלן: עניין ליסטר); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מה' שביעית, 1995) 899, להלן: זוסמן). יתרה מכך, חיוב תובע בערובה להוצאות נתבע פוגע בזכות הקניין שלו (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית (מהדורה שניה 2008) 46, להלן: לוין).

....

עם זאת נפסק, כי בין יתר השיקולים שניתן לשקול כאשר נבחנת בקשה לחייב תובע בערובה להוצאות נתבע יובאו בחשבון סיכויי קבלתה של התביעה והשאלה כלום מדובר בתביעת סרק.

ד.חיזוק לעניין זה ניתן לאחרונה בדרך של הוספת תקנה 117א' לתקנות בית הדין לעבודה (תקנה שפורסמה ברשומות ב-29/6/16 ונכנסה לתוקף תוך 30 יום מיום הפרסום). וזה לשון התקנה:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו".