סע"ש 11053-02-15 המועצה הדתית נתניה נ' נגאר ואח'

1. לפנינו בקשה לסילוק על הסף של התביעה נגד הנתבעת 1, המועצה הדתית נתניה (להלן: המבקשת), מחמת היעדר סמכות עניינית והיעדר עילה.

2.עובדות הרקע הדרושות לצורך הכרעה בבקשה

א.התובע, מר עופר נגאר (להלן-המשיב) הועסק מיום 5.8.11 עד ליום 25.12.14 כמשגיח כשרות מטעם המבקשת אצל הנתבעת 2, אשל לחמים בע"מ (להלן- הנתבעת 2).

ב.המבקשת מפקחת מהפן ההלכתי על משגיחי כשרות הפועלים בתחום שיפוטה, המועסקים על ידי בתי העסק בהם הם פועלים, על מנת שיבצעו את הפעולות הנדרשות לצורך שמירת כשרות.

ג.על פי הנטען בכתבי הטענות, וכפי שהובהר בדיון שנערך ביום 8.7.15, תחילת העסקתו של המשיב אצל הנתבעת 2, כמו גם סיומה, נעשתה על פי הוראת המבקשת, כמי שמוציאה את תעודת הכשרות לבית העסק וכתנאי לכך. זאת, על אף שהנתבעת 2 היא שהעסיקה את המשיב, הנפיקה לו תלושי שכר והכתיבה את המטלות שעליו לבצע, כמעסיקה.

עיקרי טענות הצדדים

3.לטענת המבקשת, כפי שהועלתה במסגרת בקשתה וכן במסגרת דיון שהתקיים ביום 8.7.15, יש לדחות את התביעה כנגדה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית, על פי סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969. לטענתה, מכתב התביעה עולה בבירור כי התובע אינו טוען כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין המבקשת, אלא כי המבקשת פעלה כגוף מנהלי הכפוף לכללי המשפט הציבורי, להבדיל ממעסיק, וכי התובע סבור כי לבית הדין סמכות לדון בעניינה של המבקשת, על אף שלא פעלה כמעסיקתו. המבקשת תומכת בקשתה בפסיקת בית הדין לפיה, על פי מבחן התמורה, אין בפיקוח ההלכתי של משגיחי הכשרות לכשעצמו כדי ליצור יחסי עובד מעביד בין משגיח לגורם המפקח (תוך שהיא מפנה לע"ע (ארצי) 467/08 פימה פאק פרימוזה טריידינד בע"מ - ש.י.ל.ה שירותי קירור ואחסנה בע"מ (12.7.10) (להלן- עניין פימה).

לגישתה, הואיל ואין מחלוקת כי המבקשת אינה מעסיקתו של המשיב, ברור כי בית הדין נעדר סמכות לדון בתובענה כלפיה. ככל שטענותיו של המשיב נכונות, מדובר בהחלטה של מועצה דתית, לעשות שימוש בסמכותה שלא ליתן תעודת הכשר לנתבעת 2, כל עוד היא מעסיקה משגיח אשר אינו עומד בדרישותיה ההלכתיות. עניין זה מצוי בסמכותה הבלעדית של המבקשת, הפועלת כגוף ציבורי על פי דין. אשר על כן, על פי סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס - 2000, הואיל ועסקינן במחלוקות הנוגעות להפעלת סמכותה המנהלית, יש לבררן בפני בית המשפט לעניינים מנהליים.

נוסף על האמור, טוענת המבקשת, כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל היעדר עילה. היות שהתובע איננו ולא היה עובד של המבקשת, וקיבל את שכרו מהנתבעת 2, היא שאמורה לדאוג לזכויותיו הסוציאליות ולשלם לו כל תשלום המתחייב מכך. המבקשת אינה מכחדת כי המשיב טוען שהיא זו שכפתה את פיטוריו על הנתבעת 2, בכך שלא הסכימה להוציא לה תעודת כשרות, אלא לאחר שתחליף את המשיב במחליף כשרות אחר, אולם הדבר נעשה במסגרת סמכותה. לגישתה, הכללתה בתביעתו של המשיב פירושה העלאת בקשה מבית הדין לבחון האם המבקשת ביצעה עוולה נזיקית, עת שדרשה כי המשיב יעבוד שעות נוספות על מנת ליתן לנתבעת 2 תעודת כשרות, ובקשה זו אין מקומה להתברר בבית הדין לעבודה.

4.המשיב מפנה בתגובתו לפסק הדין בעניין ע"ע (ארצי) 423/03 מרדכי רפפורט - המועצה הדתית לתל אביב-יפו הרבנות במחוז תל אביב-יפו (23.12.03) (להלן- עניין רפפורט) וטוען כי מדובר בתביעה שעילתה ביחסי העבודה שבינו כמשגיח כשרות לבין המבקשת כמועצה דתית, האחראית על גיוס, הכשרה, שיבוץ ופיקוח, ועתירתו היא מתחום משפט העבודה ולפיכך קנויה לבית הדין הסמכות לדון בתביעה. עוד מפנה המשיב לפסק דינו של בית הדין האזורי ס"ע (ת"א) 8943-03-11 משה אליצור (צדוק) - הרב ישראל שרעבי (7.8.13), שם נפסק כי הגם שאין יחסי עובד מעביד בין משגיח כשרות למועצה הדתית, מאחר שהחלטת המועצה היא שהביאה להפסקת ההתקשרות בין בית העסק למשגיח, כגוף ציבורי המחוייב לכללי מנהל תקין, היה עליה לאפשר למשגיח להשמיע טענותיו בפניה טרם התקבלה ההחלטה בעניין המשך העסקתו בבית העסק ולפיכך נפל פגם בהליך.

בדיון, הוסיף המשיב וטען כי בעניין פימה לא דן בית הדין בנושאים הנוגעים לחובת המועצה לקיים שימוע כאשר החלטתה משפיעה על עתידו התעסוקתי של משגיח הכשרות, להבדיל מפסק הדין שהובא בתגובה (כאמור לעיל).

דיון והכרעה

5.אקדים אחרית לראשית ואומר כי לאחר שעיינו בכתבי הטענות, בבקשה, בתגובה, בתשובה ובפרוטוקול הדיון מיום 8.7.15 הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, כפי שיבואר להלן.

המסגרת הנורמטיבית

6.בהתאם לסעיפים 44 ו- 45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991, מוקנה לבית הדין שיקול הדעת לסלק כתב טענות על הסף. עם זאת, שאיפתם של בתי המשפט היא להכריע בהליכים הבאים לפניהם לגופו של עניין, וליתן לצדדים את יומם בבית הדין, וכך נפסק:

"הסעד של מחיקה או דחייה על הסף של הליך אזרחי הוא סעד מרחיק לכת, ועל כן יש לנהוג לגביו זהירות יתרה ולהפעילו רק כאשר ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על פי העובדות והטענות העולות מתביעתו... השימוש בסעד זה בהליך אזרחי בבית הדין לעבודה, הוא על פי תקנות 44 ו-45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב- 1991 ובין היתר ב"שים לב למיוחד שבמשפט העבודה וביחסי העבודה...".