סע"ש 10288-04-14.26

זוהי בקשת הנתבע (להלן – המעסיק) לחיוב התובע (להלן – העובד) בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות ההליך.

1.בהליך זה עתר העובד, אזרח תאילנדי שהועסק בישראל בביצוע עבודות חקלאות, לחיוב מעסיקו בתשלום סכומים שונים בגין זכויותיו עבור תקופת עבודתו וסיומה בתקופה 8.3.05 עד 16.5.09. רכיבי התביעה נוגעים לתשלום הפרשי שכר מינימום ודמי הבראה וזכויות שונות מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות (תוספת ותק, כלכלה, מענק שנתי, הפרשות המעסיק לקופת ביטוח).

2.בכתב הגנתו אישר המעסיק כי העובד הועסק בשירותו בתקופה הנטענת. המעסיק טען כי חלה התיישנות לגבי חלק מהתביעה, כי שולם לתובע שכר העולה כדי שכר מינימום בגין שעות עבודתו ואף מעבר לכך, כי על יחסי הצדדים לא חל צו ההרחבה הנטען, כי חלק מהסכומים הנתבעים שולמו לעובד ובמזומן, כי בסוף תקופת העסקתו אישר העובד כי שולמו לידיו כל הסכומים להם הוא זכאי (אלא שאישור זה בוער או נגנז), וכי התביעה הוגשה תוך שיהוי ניכר.

3. בבקשה נטען כי יש מקום לחייב את העובד בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המעסיק בניהול ההליך שכן מדובר באזרח תאילנד השוהה מחוץ לגבולות ישראל (אשר פרטים הנוגעים לכתובתו אף לא צוינו בכתב התביעה), וכי קיים סיכוי רב כי התביעה תסולק על הסף בשל שיהוי רב בהגשתה, בשל התיישנות שחלה לגבי חלק מרכיבי התביעה או חלק מסכומי התביעה, ובהיותה נעדרת מסמכים וראיות לתמיכה בה.

4.מנגד, נטען מטעם העובד כי הבקשה מוגשת על מנת לעכב ולהכביד על העובד ותו לא, ובניגוד להלכה הנוהגת בבתי הדין כי אין להכביד על מימוש זכויות העובד, גם ללא קשר לבחינת סיכויי התביעה.

לגופן של הטענות באשר לסיכויי התביעה, נטען כי מדובר בסיכויים טובים שכן מדובר בתביעה לתשלום זכויות קוגנטיות, בין השאר מכוח צו ההרחבה (במיוחד בהתחשב בכך המעסיק הטוען כי אין תחולה לצו ההרחבה בענף החקלאות למעשה מודה באי תשלום הזכויות מכוח צו זה).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי יש לדחות את הבקשה, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

5.בהתאם לתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, רשאי בית המשפט או הרשם, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע.

תקנה זו אומצה על-ידי בתי הדין מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969, בכפוף לכך כי בית הדין רואה שיש באימוצה כדי לקדם עשיית משפט צדק, ובשים לב לאופיו המיוחד של משפט העבודה.

במסגרת שיקוליו בבקשה מסוג זה, על בית הדין לשקול מחד גיסא את זכות הגישה של התובע לערכאות וזכותו לממש את זכויותיו, ומאידך גיסא - את זכות הקניין של הנתבע וזכותו לגביית הוצאות, אם ובמידה שייפסקו.