סנדרוסי נ' מרגלית ואח'

פסק דין

פתח דבר

זוהי תביעה כספית שהוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות, במסגרתה מבקש התובע לחייב את הנתבעים, בתשלום הסך של 10,995 ₪.

לטענת התובע, בתאריך 21.02.13 בזמן שהותו, יחד עם חבריו, ליד בריכת אגירת מים באזור של הנתבע 2, ותוך חילופי דברים עם הנתבע 1 על הימצאותו במקום, דחף האחרון את התובע, וכתוצאה מכך, עפו שינינו התותבות ונעלמו.

הוסיף התובע וטען כי פניותיו לנתבע 2 וכן לחברת הביטוח מטעמו לפיצויו בגין השיניים לא נענו.

לטענת התובע, בעקבות היעלמות שיניו התותבות הינו סובל, ומבקש לפצותו במחיר השיניים, בסך של 10,955 ₪, בהתאם להצעת מחיר בדבר עלותם, אשר העתק ממנה צורף לתביעה.

מנגד, טענו הנתבעים כי בתאריך הנ"ל, יצא נתבע 1 במסגרת תפקידו, לסיור שמירה בשטחי בריכות הדגים של נתבע 2, שם הבחין בתובע עם עוד שני אנשים שדגים עם חכות דגים שהינם תוצר חקלאי של נתבע 2.

הוסיפו הנתבעים וטענו כי, משביקש הנתבע 1 מהתובע לעזוב את המקום, תקף האחרון את הנתבע 1, ובאופן אינסטינקטיבי הזיז האחרון את ראשו, ומתך הגנה עצמית הרחיק את התובע, אשר נפל אחורה אל הקרקע. בעקבות התקרית הנ"ל הזמין הנתבע 1 למקום התקרית את מנהל התפעול של הנתבע 2 וכן את המשטרה.

לטענת הנתבעים, הנתבע 1 לא הבחין בשיניו של התובע עפות ולא הבחין יחד עם מנהל התפעול של הנתבע בתובע, מחפש אחר דבר יקר ערך שאבד לו. אף משהגיעה המשטרה למקום, לא הלין התובע כי איבד את שיניו, כאשר רק כחודשיים לאחר האירוע שלח לנתבעים מכתב במסגרתו ביקש לקבל פיצוי בגין איבוד שיניו.

הנתבעת מבקשת להורות על דחיית התביעה.

דיון ומסקנות

ביום 02.03.14 התקיים דיון בפניי, אליו התייצבו התובע ושני עדים מטעמו, מר שלמה מלכה (להלן: "מלכה") ומר מרדכי חזן (להלן: "חזן"). מטעם הנתבעים התייצבו הנתבע 1 ונציגי הנתבע 2.

לאחר עיון בכתבי טענות הצדדים ושמיעתם בפניי, הגעתי למסקנה כי התובע לא הרים את הנטל לתביעתו, ולהלן אנמק.

אין חולק כי בין התובע לנתבע 1 אירעה תקרית, וזאת כפי שאישרו שני הצדדים, וכן בהתאם לתלונה אשר הוגשה למשטרה על ידי הנתבע 1 לרבות כתב הערבות שצורף בפניי. יחד עם זאת, לא הצליח התובע להוכיח כי במהלך תקרית זו, וכתוצאה ממעשי הנתבע 1, איבד את שיניו התותבות.

על אף שבדיון בפניי חזר התובע על טענותיו, אלא שלא ציין התובע מפורשות כי כתוצאה מדחיפה ו/או מכה שקיבל לכאורה מהנתבע 1 עפו שיניו, אלא הסתפק בלציין "בפעם השנייה שקמתי הרגשתי שהשיניים תותבות לא עליי" (עמ' 2 ש' 26). כמו כן, הגם שהתובע העיד שני חבריו שנכחו במקום התקרית, אלא שעדותם של הנ"ל לא סייעה לתובע, ככל והעד מלכה העיד " אני לא יודע לגבי התותבות " וכן "ביום האירוע לא שמתי לב שהם עפו לו". (עמ' 3 ש' 13-14), כאשר העד חזן העיד כי לא ראה את הקטטה (עמ' 3 ש' 18), ובכך אינו יכול להעיד אם שיניו של התובע עפו כתוצאה ממעשיו של הנתבע 1, הגם שבהתאם לעדותו של חזן, ציין כי הוא יודע כי התובע הינו נכה צה"ל שהיו לו תותבות וכי במשטרה לא היו. עצם העובדה כי חזן מכיר את התובע עם תותבות מלפני האירוע, אין בה לבדה כדי להוכיח כי מעשיו של הנתבע 1 או הקטטה, הינה הגורם להיעלמות התותבות, במיוחד ועד זה לא נכח במקום עת אירעה התקרית.

בנוסף לאמור, הגם שלמקום האירוע הוזמנו שוטרים, אלא שלא מצא התובע לנכון לציין בפניהם כי איבד במקום את שיניו, הן במקום האירוע והן לאחר מכן, עת חתם על כתב הערובה, במיוחד ולטענתו עלותם מגיעה מעל לסך של 10,000 ₪. במקרה כזה, מצופה מהתובע להזכיר עניין זה בפני השוטרים, כאשר הסבריו בפניי מדוע לא עשה כן, אינם משכנעים (עמ' 3 ש' 29-31).

לא אסיים לפני שאומר כי פנייתו של התובע לנתבע 2, כחודשיים לאחר התקרית כעולה מהמכתב שצורף לכתב התביעה, בדרישה לפיצוי בגין שיניו התותבות, אינה מתיישבת עם טענתו כי סבל מאיבוד שיניים אלו, וכן עם עלותם הגבוהה. אילו אכן סבר התובע מהיעלמות שיניו כתוצאה מהתקרית, היה עליו לפנות מיידית לנתבעים בדרישה לפיצוי, כאשר השתהותו לעשות כן, פועלת לחובתו.

סוף דבר

לאור האמור לעיל, אני קובעת כי התובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל לתביעתו.

אי לכך, מורה אני על דחיית התביעה.