סנדור נ' סלקום

פסק דין

1. בפני בית המשפט תובענה לפיצוי כנגד הנתבעת "סלקום" המספקת שירותי תקשורת ואינטרנט. עלת התובענה, אי קיום תנאי יסוד להסכם כולל אספקת מכשירי נייד.

2. התובעת הינה בעלת שתי חנויות בגדים.

3. התובעת היתה מעוניינת בתכנית תקשורתית מקיפה אשר תחסוך לה בהוצאות תקשורת בינה (כמנהלת שתי חנויות), לבין עובדיה בחנויות.

4. לדברי התובעת, למרות ההסכמה לתכנית המוצעת, לא קיבלה לידיה את המכשירים המובטחים ע"י נציג חברת סלקום. לכן לא ניתן היה להפעיל את השירות כפי שהוסכם.

5. למרות אי אספקת המכשירים, חברת סלקום החלה לגבות דמי שימוש. כרטיסי ה-SIM אשר היו ברשותה נלקחו ממנה לצורך הסדרת בעיות ומעולם לא הוחזרו לה.

לתובעת נגרם עוול בכך שהצטרכה להתרוצץ אל משרדי הנתבעת, להוציא הוצאות תקשורת בדרכים אחרות (כגון בזק), כאשר כל העניין התנהל לאורך שמונה חודשים.

6. חברת סלקום, בכתב ההגנה אשר הגישה, מעלה טענה שלא ניתן לאתר את הסוכן אשר היה איש הקשר בין התובעת לנתבעת. כמו כן נטען ע"י חברת סלקום כי היו בידי התובעת כרטיסי SIM אשר עמדו לרשותה לשימוש. לכן ניתן היה למזער את נזקה (אין הסבר של ממש ל"איך"). מסתמכת חברת סלקום על חוזה חתום על מנת להצדיק את גביית דמי שימוש.

7. יש לדחות את עמדת חברת סלקום. חברת סלקום הינה חברה המספקת שירותים עבור צרכניה ואין זה מתפקיד הצרכן לרדוף אחרי חברת סלקום על מנת לקבל מכשירים ולהפעיל את מערכת התקשורת אשר הוסכמה ביניהם.

בעצם הטענה שניתן היה להשתמש בכרטיסי SIM ישנה התעלמות מהנטען ע"י התובעת שכרטיסי ה –SIM נלקחו ממנה ע"י נציג סלקום. אף אם היו בידי התובעת כרטיסי ה –SIM, נשאלת השאלה, היכן תרכוש מכשירים לשימוש?

8.בסיום הדיון ביום 12.1.12 ניתנה הזדמנות לתובעת לספק לחברת סלקום תיעוד אודות הוצאות התקשורת הנטענות בכתב התביעה.

ביום 22.1.12 הוגשה הודעת התובעת בענין הוצאות תקשורת ובזבוז זמן עבודה. עלות הוצאות תקשורת חודשיים עמדו על סך 1,539.81 ₪ כאשר שעת עבודה של התובעת עמדה על סך של 67.31 ₪ ושעת עבודה של העובדת שלה עמדה על סך 32.24 ₪, והכל מבוסס על דו"ח העסק אשר בבעלות התובעת.

9. התובעת מציינת שהפיצוי המבוקש בכתב התביעה הינו נמוך מהתחשיב שהוגש לבית המשפט ביום 22.1.12 ועל כך ביקש בית המשפט את תגובת הנתבעת, חברת סלקום.

10.מתגובת חברת סלקום עולה כי אין בידיה הסבר אודות התמשכות הטיפול במהלך שמונה חודשים. חברת סלקום טוענת כי לא ניתן להסתמך על נתוני התובעת בין אם מדובר בתחשיב שווי זמנה ועובדיה של התובעת בטיפול בענין ובין אם מדובר בהוצאות תקשורת.

11.מידת נזק חייבת להיקבע כהפרש בין התמורה המצופה לבין ההוצאה בפועל. אין בפני ביהמ"ש פרטים מדוייקים אודות הוצאות תקשורת המצופות לעומת ההוצאות אשר הוצאו בפועל. דרך התחשיב מטעם התובעת מבוססת על החזר הוצאות תקשורת במלואן. יחד עם זאת, אין מנוס מקביעת פיצויים המגיעים לתובעת בגין העדר אספקת שירותי תקשורת אשר הוזמנו ולא סופקו. כמו כן, לא ניתן להתעלם מזמנה של התובעת וזמנם של עובדיה, אשר ניתן לכימות ויש לפצותה גם בגין כך. חברת סלקום הצליחה לתעד שתי פניות שנעשו ע"י התובעת אך אין בכך כדי לפסול את תביעת התובעת אודות הזמן אשר השקיעה עקב כל הטיפול בעניין דנן.

12.יש לציין שרכיב עגמת הנפש הינו נפוץ בהליכי תביעות קטנות למרות שמדובר בענין מסחרי גרידא. על ביהמ"ש לקבוע רכיב עגמת נפש במידתיות המתאימה לענין מסחרי (ת"א 3072/98) ראה: ת"א 103072/08 רם נגד סניאורה (11.2.04) פורסם במאגרי מידע).

13.בין הסעדים המבוקשים, ביקשה התובעת צווים ביחס להפסקת הליכים מול עו"ד חגי אריה. אין בסמכות ביהמ"ש הדן בתביעה קטנה ליתן צווי עשה או לאסור על מעשה, לרבות לבטל הליך משפטי כלשהו. כמו כן, לא ניתן להורות לחברת סלקום להחזיר כספים לתובעת.

14.יתר רכיבי הנזק הנדרש (אובדן ימי עבודה והוצאות תקשורת) לא נתמכים בראיות הנדרשות עם פרטים לקביעת הסכומים הדרושים. בענין רכיב הוצאות התקשורת, כאמור, יש להשוות בין העלות בפועל לבין מה שהובטח, דבר אשר לא ניתן לעשותו על פי הנתונים הפרושים בפני ביהמ"ש.

15.במכלול הנסיבות קיים רכיב עגמת נפש אשר אליו יש להתייחס גם במישור העסקי מסחרי. כאשר עסק נכנס להתקשרות עם ספק שירות, ישנה ציפיה לקבלת השירות ובמקרה דנן לא סופק השירות כנדרש על פי ההסכם ועל כך זכאית התובעת לפיצוי.

אין מחלוקת שהיה הפסד זמן יקר והוצאות תקשורת, אולם, כאמור, לא הובאו ראיות לעניין הסכומים המפורטים בכתב התביעה או בנספחיה ואשר הוספו לאחר סיום הדיון.