סנאא נ' המוסד לביטוח לאומי סניף ירושלים

1. התובעת, הגב' סנאא נאסר אל דין, הגישה תביעה זו כנגד החלטת הנתבע מיום 29.8.2010 ולפיה, היא חדלה להיות תושבת מדינת ישראל מחודש ינואר 2004, מועד הסמוך למועד נישואיה. כן עותרת התובעת כנגד החלטת הנתבע מיום 2.9.2010 ולפיה עליה להשיב לו תשלומים שקבלה עבור קצבת ילדים בתקופה בה קבע שלא הייתה תושבת.

התשתית העובדתית

2. [א] התובעת, הגב' סנאא נאסר אל דין, היא ילידת 31.10.1986. הורי התובעת מתגוררים בשכונת שיח ג'ראח שבירושלים.

[ב] התובעת מחזיקה בתעודת זהות ישראלית.

[ג] בשנת 2003 נישאה התובעת למר נביל נאסר אל דין (להלן: גם הבעל) אף הוא בעל תעודת זהות ישראלית. לתובעת ולבעלה נולדו שלושה ילדים: ה', ילידת 16.3.2005; א', יליד 10.10.2006 וד' ילידת 14.9.2007.

[ד] עובר לנישואי בני הזוג, בשנת 2002, רכש הבעל בית בכפר א-זעים. על שם הבעל רשום בבית בא-זעים שעון חשמל פעיל אשר ניכרת בו צריכה המעידה על מגורים (נ/3). זאת על אף שלטענתו הבית נמכר על ידו לאחר.

[ד] ביום 16.3.2006 הגישה התובעת לנתבע דין וחשבון רב שנתי (נ/5) בו הצהירה כי למן מועד נישואיה היא מתגוררת בשכונת אבו טור, שם מצוי בית הורי בעלה.

[ה] בעקבות חקירות שביצע הנתבע בעניין תושבותה של התובעת בא הוא לכלל מסקנה כי כתובת המגורים עליה הצהירה התובעת בשכונת אבו טור, הינה כתובת בדויה וכי הלכה ולמעשה העתיקה התובעת את מרכז חייה לבית בעלה בא-זעים שהנו מחוץ לתחום. אשר על כן שלח לה ביום 29.8.2010 מכתב בו הודיע לה כי לכאורה חדלה להיות תושבת ישראל מיום 1.1.2004 ולפיכך אינה מבוטחת עוד על פי חוק הביטוח הלאומי ועל פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. לתובעת ניתנה האפשרות להשיג על האמור בהודעה, ומשלא עשתה כן הפכה זו להחלטה סופית. בהתאם, הודיע הנתבע לתובעת ביום 2.9.2010 כי נוכח שלילת תושבותה נוצר לה חוב בגובה 22,206 ש"ח בשל תשלומים ששולמו לה עבור קצבת ילדים כאשר לא היתה תושבת ועל כן לא הייתה זכאית להם.

[ו] ביום 21.10.2010 הגישה התובעת את התביעה דנא.

גדר המחלוקת

3. גדר המחלוקת בהליך זה, כפי שנוסח ברשימת הפלוגתאות ובהודעת הצדדים בישיבת בית הדין מיום 5.9.2012, הוא בשאלה: האם בתקופה שמיום 1.1.2004 ועד ליום 29.8.2010, קרי, ממועד נישואי התובעת (או סמוך להם) ועד למועד החלטת הנתבע לשלול תושבותה, העתיקה הנתבעת את מרכז חייה לבית בעלה בכפר א-זעים כגרסת הנתבע, או שמא כגרסת התובעת היא המשיכה להתגורר, גם לאחר נישואיה, בתחום מדינת ישראל, בבית הורי בעלה בשכונת אבו טור.

גרסת התובעת

4. מטעם התובעת העידו היא ובעלה. בתצהירה טענה התובעת כי לאחר נישואיה באמצע שנת 2003 עברה להתגורר עם בעלה בשכונת אבו טור בבית השייך למשפחתו. בית זה מורכב  מ - 6 חדרים, מטבח ושני חדרי שירותים והוקצה לה ולבעלה חדר בבית. כן טענה כי לבעלה היה בית בא-זעים, בית אליו סירבה לעבור לגור וכי הוא נמכר. התובעת המשיכה והבהירה כי מאז נישואיה היו לה סכסוכים ממושכים עם בעלה, שיסודם בקשיים הנובעים מהמגורים המשותפים עם משפחתו בביתם, ועל כן נהגה לחזור להתגורר בבית הוריה בשכונת שייח ג'ראח למשך תקופות ממושכות. התובעת הצהירה כי החל מ - 1.2.2011 היא מתגוררת בשכונת אבו טור יחד עם בעלה בבית נפרד ששכרו.

5. בעלה של התובעת חזר בתצהירו על עיקרי עדותה האמורה של התובעת והוסיף כי בשנת 2002 רכש בית בא-זעים מתוך מחשבה שיעבור להתגורר בו לאחר נישואיו. אולם התוכנית לא יצאה אל הפועל נוכח סירובה של אשתו לעבור לגור מחוץ לתחום ירושלים. משכך, נאלץ למכור את הבית ועשה כן בסוף שנת 2003. עוד הבהיר כי נכון הוא שחשבון החשמל בבית זה עודנו רשום על שמו אולם הקונה, מר סלאמה עלאמאת, הוא אשר משלם החשבונות וכי עד להליך זה לא ייחס כל חשיבות לרישום חשבון החשמל על שמו או על שם הקונה.

נטל ההוכחה

6. נטל ההוכחה בדבר תושבות מוטל, ככלל, על הטוען לקיומה. עם זאת, סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה - 1965 קובע כי "הרישום במרשם, כל העתק תמצית ממנו וכן כל תעודה שניתנה לפי חוק זה יהיו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום..." . מכאן שתעודת זהות אינה רק אמצעי לזיהויו של אדם אלא גם ראיה - הניתנת לסתירה - לגבי מקום מגוריו (דב"ע (ארצי) נה/ 132 - 0 המוסד לביטוח לאומי - חלואני מלכה עלי, פד"ע כט 197 (1995)).

קיימת לפיכך חזקה עובדתית, ניתנת לסתירה, כי המחזיק בתעודת זהות ישראלית הנו תושב ישראל - והנטל הינו על המוסד להוכיח אחרת (עב"ל (ארצי) 1326/01 עזבון המנוח ראשד אבו עסב - המוסד לביטוח לאומי (14.8.2003); עב"ל (ארצי) 540/07 רזוק - המוסד לביטוח לאומי (5.2.2009)).

בעניין שלפנינו וכמבואר בתשתית העובדתית, אין מחלוקת כי התובעת מחזיקה בתעודת זהות ישראלית - ולכן החזקה העובדתית חלה בעניינה, ומעבירה את הנטל אל המוסד להוכיח כי לא הייתה תושבת ישראל במועד השנוי במחלוקת.

7. משמעותה של קביעה זו אינה אלא שעל הנתבע לשכנע את בית הדין כי בשים לב למכלול התשתית הראייתית שהונחה בפניו, גרסתו מסתברת יותר מגרסת התובעת. אקדים אחרית לראשית ואומר כי מסקנתי היא שהנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו וכי גרסת התובעת מתיישבת עם מכלול הראיות שבתיק יותר מאשר גרסת הנתבע. טעמיי למסקנה זו יפורטו מטה.