סמרה ואח' נ' שמואל

פסק דין

א.מבוא וטענות הצדדים

1.בפניי תביעה לדמי תיווך בגין עסקת תיווך שלטענת התובעים נרקמה בסיועם ובעזרתם. התובע 1 סמרה יעקב הינו מתווך מקרקעין בעל רישיון לתיווך, (להלן: "סמרה" או "התובע"). סמרה הינו הבעלים והמנהל של חב' סמרה השקעות בינלאומיות בע"מ היא התובעת 2, אשר איננה בעלת רישיון תיווך (להלן: "החברה"). לטענת סמרה, החברה משמשת לו מסגרת ארגונית שבה הוא עובד כמתווך.

2.הנתבע שחר שמואל (להלן: "הנתבע"), הינו בעל 50% ממניות של חברה בשם בתי קשת לגיל הזהב בע"מ. חברה זו מחזיקה מקרקעין בר"ג ברח' מנחם יצחק 5. על מקרקעין אלה מצוי מבנה המשמש כבית אבות פעיל בשם "בית קשת".

3.הנתבע באמצעות חברה בבעלותו הקרויה "הדרת הורים", שכר מחברת "בתי קשת" את המבנה והפעיל בו את בית האבות הפעיל הקרוי כאמור "בית קשת".

4.ביום 15.3.06 חתם הנתבע עם החברה הסכם הזמנת שירותי תיווך (נספח ג' לתצהיר עדות התובע – להלן: "הסכם התיווך"). בהתאם להסכם התיווך, הזמין הנתבע מהתובעת שירותי תיווך לצורך מכירת בית האבות "בית קשת". בתיאור סוג העסקה הוקפה בעיגול המילה מכירה וצוין כדלקמן: "מחיר בגין הנכס + העסק של בית האבות הנקרא בית קשת הנ"ל, בסך 3 מיליון $". הנתבע נתן לתובע בלעדיות ל-120 יום שנרשמה בתוך הסכם התיווך.

5.בתאריך 22.5.06, כחודשיים לאחר חתימת הסכם התיווך חתם התובע יחד עם אמנון רדר מחב' מנפאוור (ישראל בע"מ) או חב' קריירה בע"מ מטעמה (להלן: "קריירה") על הסכם תיווך, על פיו ביקשה "קריירה" להתעניין בנכס של הנתבע. דמי התיווך אשר סוכמו עם קריירה הינם 1% מהסכם המכר במקרה של קנייה, ובמקרה של שכירות סכום השווה לחודש דמי שכירות.

6.לימים, נחתמה עסקה בין "קריירה" לבין הנתבע, על פיו קנתה "קריירה" את הפעילות השוטפת של בית האבות "בית קשת", ונכנסה בנעלי חב' "הדרת הורים" בהסכם השכירות מחב' "בתי קשת".

7.לגרסת התובעים בכתב התביעה, על הנתבע לשלם עמלת דמי תיווך בגין עסקת רכישת פעילות בית האבות. בהסכם התיווך סוכם כי העמלה תהיה 75,000 $ בגין מכירת הקרקע והנכס בסך של 3 מיליון $. פועל יוצא מכך, אם נרכש הנכס במיליון דולר, אזי לשיטת התובעים על הנתבע לשלם שליש מהעמלה בסך 25,000 $. כמו כן, לגרסת התובעים יש לשלם עמלה אף בגין הסכם השכירות עליו חתמה חב' "קריירה" עם חב' "בתי קשת", ועמלה זו גובהה כגובה חודש שכירות בסך של 36,500 $. זאת ועוד, לגרסת התובעים סמרה הביא קונים לרכישת המקרקעין בין היתר את חב' אנג'ל, שהיתה מעוניינת לרכוש את המקרקעין בסכום שדרש הנתבע, אך התובע סיכל עסקה זו ובחוסר תום לב הפר את ההסכם ולא נאות למכור את המקרקעין. לפיכך, טוענים התובעים כי על התובע להוסיף את ה- 50,000 $ הנותרים על פי ההסכם, ובסה"כ הגישו התובעים כתב תביעה ע"ס 509,729 ₪.

8.לגרסת הנתבע, יש למחוק את התביעה על הסף הן מהטעמים הפרוצדוראליים והן מהטעמים המהותיים. ראשית, טוען הנתבע כי הסכם ההתקשרות בין הצדדים נעשה עם התובעת, עם החברה כשהחברה איננה בעלת רישיון לעסוק בתיווך, ולפיכך החוזה בטל ואיננו חוקי. גם אם החוזה איננו בטל, הרי הוא איננו שלם ואיננו מכיל את מספר ה-ח.פ. של החברה.

9.לגופו של עניין, טוען הנתבע כי התובעים לא הביאו לביצוע העסקה כפי שהוגדרה בהזמנת שירותי התיווך. הנתבע היה מעוניין שהתובעים יספקו לו רוכש המעוניין לקנות את מניותיו של הנתבע, הן בחב' "הדרת הורים" שניהלה את בית האבות כעסק חי, והן את מניותיו בחב' "בית קשת" שכאמור החזיקה ב-50% מהמקרקעין. בסופו של יום, כאמור נחתמה עסקה בקונסטלציה אחרת אשר לתובעים לא היה יד ורגל בה, הם לא היו הגורם היעיל בעסקה זו ונחתמה עסקה אחרת לגמרי ממה שהוזמן מהתובעים.

ב.ד י ו ן

1.היעדר יריבות

לגרסת הנתבע, בין התובע לנתבע אין יריבות והתובע פעל כשלוח מטעם התובעת, ולפיכך אין לו כל עילת תביעה אישית כנגד הנתבע. לגרסת הנתבע, התובע שהינו מתווך במקצועו, לא חתם על הסכם תיווך עם הנתבע ולכן לא יכול לתבוע דמי תיווך מכוח חוק המתווכים. לעומתו, החברה התובעת 2 היא זו שחתמה על הסכם התיווך, דא עקא אף חברה זו לא יכולה להיות תובעת מכוח חוק המתווכים שעה שאיננה בעלת רישיון תיווך.

ב"כ הנתבע מסתמכים על פסיקת ביהמ"ש המחוזי בנצרת בע"א 2178/02 אמנון אזערי בע"מ נ' בושרי שמואל, שם קבע ביהמ"ש ברוב קולות נגד דעת המיעוט כי מאחר והחברה לא היתה בעלת רישיון לעסוק בתיווך, הרי שעיסוקה בפעולת התיווך עומד בניגוד לחוק, וההזמנה שמהווה את הסכם התיווך היא בבחינת חוזה פסול כמשמעותו בסעיף 30 לחוק החוזים, ומשום כך בטל. עוד הסתמך ב"כ הנתבעים על חוות דעתו של כב' השופט המלומד מנחם קליין בביהמ"ש השלום בת"א, ב-ת.א. 213614/02 שם קבע ביהמ"ש כי:

"אין לנו אלא את לשונו הברורה של החוק, המורה קבל עם ועדה, כי אך מי שהיה "בעל רישיון" לפי חוק זה זכאי יהיה לדמי תיווך מאת לקוחו, בין אם הוא יחיד ובין אם הוא תאגיד".

עיינתי בטענות הצדדים ואף עיינתי בפסיקה עליה הסתמך ב"כ הנתבע. יש לאבחן בין פסקי הדין המצוטטים בסיכומי ב"כ הנתבע לבין המקרה שבפניי. יש לזכור, אף כי פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי בנצרת הינה הלכה מנחה בניגוד לפסק דינו של כב' השופט קליין שאיננה מנחה. מעיון מדוקדק בפסק דינו של כב' השופט קליין, אף עולה כי ביהמ"ש עצמו התלבט בפרשנות הסעיפים הרלבנטיים לענייננו, והם סעיף 14 הקובע כי מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך רק אם היה בעל רישיון לפי החוק בעת שעסק בתיווך, במשולב עם סעיף 13 הקובע כי אדם לא יעסיק אדם אחר בתיווך אלא אם כן המועסק הוא בעל רישיון לפי חוק המתווכים. אין מחלוקת אף כי משציין המחוקק את המילה אדם, כוונתו אף לתאגיד.

כב' השופט קליין אף מאזכר בפסק דינו את סעיף 9 להצעת חוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ב 1992, הח- 2136 שקבעה כי:

"לא יוענק רישיון לעסוק בתיווך מקרקעין לתאגיד או לשותפות אלא אם כן אחד מעובדיה הקבועים הינו בעל רישיון לפי חוק זה".

כאמור, סעיף זה לא נכנס לחוק המתווכים בסופו של יום, ובמקומו נחקק סעיף 13 לחוק. על פי דעתו של כב' השופט קליין, משמעות עובדה זו יכולה לקבל אחת מהפרשנויות כדלקמן: