סמניה נ' יב גרוס ואח'

החלטה

לפני בקשה שניה למתן צו מניעה זמני המורה על עיכוב פינוי נכס המשמש כשוק והידוע כחלקה 2 בגוש 10318 המצוי בשטח אדמות העיר שפרעם.

הבקשה הראשונה נדחתה מטעמים שפורטו בה ואשר עליהם יש מקום לחזור פעם נוספת ואולי במשנה תוקף.

המשיבים הגישו תגובה מנומקת במסגרתה הם מפנים לנסיבות, לראיות ולקביעות שיפוטיות שניתנו בהליכים אחרים שהתנהלו בין הצדדים. המשיבים טוענים כי בהליך הוגשה ראיה חדשה שהיא בעצם מסמך מזויף ותמוה שנולד לצורך ההליך הספציפי הנוכחי, מסמך שמעולם לא הוצג ולא נטען לקיומו ומי שערך אותו "ידע" עוד לפני שנים רבות מה תהיה המחלוקת הנוכחית. המשיבים מפנים לכך שיש קביעה חלוטה כי בין המנוח למבקש לא התקיימה שותפות, לא היה קיים הסכם שותפות, כל מה שהיה קיים זהו הסכם שכירות שהקנה למשיבים זכות להפסיקו בכל עת על פי תנאיו וכי נקבע שההסכם הופר על ידי המבקש או מי מטעמו. המשיבים מפנים לגרסאות המבקש שניתנו בהליכים האחרים ושבהם איננו טוען לכך שהוא שותף או שבידיו זכות להחזיק בנכס אלא כל שטען הוא שהוא שוכר הנעשק ע"י המשיבה שמעלה את שכר הדירה לבקרים וכי הוא מוכן להתפנות תמורת תשלום השקעה.

רקע בקליפת אגוז:

המשיבה 4 הגישה כנגד המבקש וכנגד מר ואיל זעזע תביעה לפינוי מושכר במסגרת תיק שמספרו 5015-10-12 שהתנהל בפני כב' השופטת ר. באום.

במסגרת אותה תביעה טען הנתבע 2 (יחד עם מר ואיל זעזע) כי הוא מסכים להתפנות כנגד תשלום בסך 1.5 מיליון ₪ (סעיף 18ב' לכתב ההגנה) וכי הוא שומר לעצמו את הזכות לפצל סעדים על מנת להגיש תביעה נפרדת על כלל הנזקים סעיף 22 לכתב ההגנה)

באופן מפתיע (או שלא), נמנע המבקש מלציין בכתב הגנתו שם שהוא "שותף" בנכס או שבידו הסכם שותפות וכיו"ב אלא הוא בחר להשאיר את עניין זכויותיו בערפל "כבד". לא ברור איך ניתן לכתוב בכתב הגנה שם (סעיף 3):

"באם יש לנתבע 2 זכויות באם לא העניין יתברר בהמשך.." (הנקודות במקור)

המשמעות המשפטית של טענה כזו בכתב ההגנה שאמורה להשיב על טענה בכתב התביעה לפיה לנתבע 2 (המבקש) אין זכויות בנכס , היא שהנתבע 2 איננו יכול להתמודד עם הטענה שבתביעה.

אך לא רק, כתב ההגנה שהגיש המבקש מדבר על השקעות שביצע לכאורה ועל עזרה שעזר בהקמת וניהול השוק אך אין טענה בדבר שותפות או דיני שותפות, בדבר הסכם בכתב וכיו"ב.

המבקש היה מוכן להתפנות אם ישלמו לו מה שהשקיע ומה שהיה צפוי להפסיד קרי מדובר בעניין כספי גרידא .

אם בהליך הפינוי בחר המבקש שלא להעלות את טענת היותו שותף כמגן בפני הפינוי אזי איך הוא מבקש היום להשתמש בטענה זו כדי להדוף ולבטל 2 פסקי דין עליהם ידובר בהמשך?

הטענה בדבר שותפות נולדה בתצהיר עדותו הראשית של המבקש ובדרך כלשהי (היות ולא נטען להרחבת חזית בהליכים האחרים) הפכה להיות נושא מרכזי במחלוקת שנדונה בין הצדדים ואשר הוכרע באופן פוזיטיבי בפסק דינה של כב' השופטת באום בסעיף 14 לפסק דינה.

על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר נדחה על כל רכיביו.

רק בבקשה השניה-הנוכחית עולה שהייתה גם פנייה בבר"ע לבית המשפט העליון שנדחתה.

דיון:

המבקש מבלבל ומתבלבל.

השופט התורן בבית המשפט השלום איננו מהווה ערכאת ערעור על בית משפט שלום, גם לא על בית משפט מחוזי וכמובן שלא על בית המשפט העליון. השופט התורן איננו "כלי עזר" לעקיפת החלטות חלוטות וניצול הליכי משפט לאיונן, הסעד הזמני איננו מיועד להפוך לאמצעי לחץ לביצוע התחשבנויות שאין להן דבר עם עניין הפינוי ואין שום זיקה בין התביעה הכספית המוגשת בתיק זה ולבין עיקורו מתוכן של פסק הפינוי שהתגלגל לפתחן של שלושת הערכאות.

ההליך המקוצר שננקט בתובענה לפינוי מושכר בוחן את השאלה האם בין הנתבע לתובע התקיים חוזה שכירות והאם החוזה פג או הופר. התשובה בפסק הדין הייתה שהיו יחסי שכירות (בלבד) ושההסכם הופר .