סממה נ' ש.ל.ה סמייל

החלטה

הבקשה

מונחת בפני בקשת המבקשת/הנתבעת לסילוק התביעה שהוגשה נגדה על הסף בשל אי הגשת חוות דעת רפואית.

המשיב/התובע הגיש תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לו, על פי הנטען, עקב רשלנותה הרפואית של המבקשת/הנתבעת. לטענת המבקשת, לא ניתן להוכיח את התביעה ללא חוות דעת רפואית, שהיה על המשיב לצרפה לכתב התביעה מכח תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"). על כן, בהעדר חוות דעת רפואית יש להורות על מחיקת התביעה.

במסגרת תגובתו לבקשה, המשיב טוען כי במקרה דנן אין הכרח בצירוף חוות דעת רפואית, שכן עסקינן בתביעה המבוססת על עוולת הרשלנות, המתבטאת בהתנהגותו הנראית לעין של הרופא, להבדיל מפעולה כירורגית חודרנית. המשיב מוסיף עוד כי הוא לא טוען לנכות אלא לנזק גוף ספציפי וממוקד, שלגביו צורפו מסמכים רפואיים, שדי בהם בהתאם לנהוג ולמקובל. העלויות הכרוכות בהגשת חוות דעת רפואיות אף הן אינן מצדיקות צירוף חוות דעת רפואית במקרה דנן. לחילופין, המשיב טוען כי במקרה דנן מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים מתן פטור מצירוף חוות דעת רפואית.

במסגרת תשובתה לתגובת המשיב, המבקשת מדגישה כי כל טענה לרשלנות רפואית הינה בגדר טענת רשלנות בהתאם לפקודת הנזיקין. חוות הדעת נדרשת בתיקים מסוג זה בעיקר כדי לקבוע את הקשר הסיבתי שבין המעשה ו/או המחדל לבין הנזק הרפואי. אין כל נפקות לעובדה שמדובר בטיפול רפואי שאינו כירורגי.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית המסדירה את עניין חוות הדעת הרפואיות, מעוגנת בתקנה 127 לתקנות, אשר קובעת, כדלקמן:

"רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי הענין, שנערכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 (להלן – חוות דעת); אולם רשאי בית המשפט או הרשם לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

לחובה המעוגנת בתקנה 127 נפקות מיוחדת בתביעה של רשלנות רפואית, שכן הן הוכחת החבות והן הוכחת הנזק תלויות בחוות דעת זו (ראה לעניין זה: ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' מוטי סלון, פ"ד נה (4) 898; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, תשס"ז – 2007) עמ' 911) .

נקודת המוצא הינה כי בתביעות של רשלנות רפואית, חוות הדעת הרפואית היא שמקימה את עילת התביעה. הסנקציה בגין אי קיום החובה הנ"ל מעוגנת בתקנה 137 לתקנות, אשר קובעת כי בעל דין שלא צירף לכתב התביעה חוות דעת רפואית ובית המשפט לא פטר אותו מכך, לא ייזקק להוכחה של ענין שברפואה מטעמו לענין הנדון.

במקרה דנן, עסקינן בתביעה של רשלנות רפואית, אשר נחשבת לתביעה על פי פקודת הנזיקין וחלים עליה כל המבחנים של עוולת הרשלנות.

מתגובתו של המשיב ניתן להבין כי הוא מתכוון להסתמך על המסמכים הרפואיים שצורפו לתביעה. שקלתי את טענותיו של המשיב בהקשר זה, אך אין בידי לקבלן. ראשית, בחינת התעודה הרפואית שצורפה לכתב התביעה מגלה כי אין עסקינן בתעודה רפואית הערוכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות ומכאן שאינה יכולה להוות תחליף ראייתי לחוות דעת רפואית. שנית, חוות הדעת הרפואית דרושה לביסוס של טענה בענין שברפואה ולאו דווקא טענה לנכות. מכאן, שאין לקבל אף את טענתו של המשיב כי הוא לא טוען לנכות ולפיכך לא צירף חוות דעת רפואית. שלישית, אין כל הבחנה בהקשר זה, בין נזק שנגרם על ידי פעולה רפואית כירורגית לבין נזק שנגרם על ידי פעולה רפואית חיצונית.

טענותיו הנ"ל של המשיב, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק מתן פטור מצירוף חוות דעת רפואית, כפי שניסה המשיב לטעון. העיקרון המוביל שמנחה את בית המשפט בבואו לשקול מתן פטור כאמור, הוא כי השימוש בסמכות לפטור מצירוף חוות דעת רפואית יעשה בצמצום. כמו כן, נפסק כי יש צורך בקיומם של שני תנאים מצטברים: הראשון - ראייה לנכות רפואית או עניין אחר שברפואה, והשני - חסרון-כיס של התובע. במקרה דנן, התובע לא הגיש בקשה מבוססת למתן פטור כאמור, אלא העלה את טענתו במסגרת התגובה באופן חלופי וזאת ללא כל ביסוס כנדרש של הטענה.

משעסקינן בתביעה שעילתה רשלנות רפואית, שכאמור, חוות הדעת הרפואית דרושה בה, כדי להוכיח הן את שאלת האחריות והן שאלת הנזק ומשלא נתקבלו טענות המשיב לפטור אותו חוות דעת כאמור, הרי שבהעדר חוות דעת כאמור, המשיב לא יהיה רשאי להוכיח עניין שברפואה (תקנה 137(א) לתקנות). עובדה זו מאיינת את התביעה כליל ושוללת קיומה של עילת רשלנות רפואית, באופן המצדיק את מחיקתה.

על אף האמור לעיל, בבואו להכריע בבקשה לסילוק תביעה על הסף, על בית המשפט לנהוג במשורה בהתאם להלכה הקובעת ששימוש בסעד זה יעשה רק במקרים חריגים "בהם יהיה ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש" (ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז (4) 721).

במקרה דנן, בעורכי את האיזון הראוי בין האינטרסים של שני הצדדים, על רקע ההלכה דלעיל, ומשסבורני כי ניתן להציל את הפגם שנפל בתביעה על דרך של תיקונה, תוך פיצוי המבקשת על הנזקים שנגרמו לה, יש ללכת בדרך זו. משכך, נחה דעתי כי יש להורות על תיקון התביעה בדרך של צירוף חוות דעת, וזאת תוך פיצוי המבקשת באמצעות פסיקת הוצאות הולמות.

סוף דבר

אשר על כן, דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות.

המשיב יגיש כתב תביעה מתוקן בצירוף חוות דעת רפואית בתוך 60 ימים ממועד קבלת העתק החלטה זו.