סממה נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפני ערעור על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (להלן:"בית משפט קמא") אשר ניתנה ע"י כב' השופט שלמה בנג'ו, שדחה את בקשת המערער להארכת מועד להישפט. ההחלטה ניתנה ביום 2/9/09 בתיק 3777-03-09.

ביום 21/8/07, שוטר רשם למערער דו"ח בגין נהיגה במהירות מופרזת בדרך בינעירונית, עקב זאת הוא ביקש להישפט ושלח את בקשתו ביום 21/10/07 בדואר רשום ובמועד הקבוע בחוק, כלומר במסגרת אותם 90 ימים. בעניין זה צורף עותק צילומי של אשור הדואר הרשום על משלוח דבר דואר למשטרת ישראל. המערער לא הציג את הספח של הדו"ח שבו הוא ביקש להישפט.

המערער לא קיבל הזמנה למשפט וסבר לטענתו כי הדו"ח בוטל. בתאריך 4/11/08 נשלחה למערער הודעה של רשות הרישוי על הכוונה לפסול את רישיונו. התברר לו כי נרשמו לחובתו נקודות בגין אותה עבירה, לכן הוא פנה בבקשה להארכת המועד להישפט.

ביום 7.5.09 הורה בית משפט קמא למערער להגיש מסמכים נוספים, כגון אישור דואר, בקשה להישפט, העתק דו"ח והעתק תעודת זהות עם הספח ואכן המערער עשה כמצוות בית משפט קמא והמציא את המסמכים. בהחלטתו קבע בימ"ש קמא כי :

"אישור הדואר הרשום אינו נוקב בשם השולח, לא צורף העתק מהבקשה להישפט, לא צורף הדו"ח המקורי. אין הסבר בבקשה כיצד יתר הדו"חות המופיעים בהודעת משרד הרישוי, כמו גם ההודעה על הפסילה מצאו דרכם לידי המבקש ודווקא הדו"ח נשוא הבקשה לא הגיע לידיו.

לאור הוראות החוק לתיקון סדרי מינהל (החלטות והנמקות) תשי"ט – 1958, משלא קיבל המבקש תשובה תוך 3 חודשים רואים בכך החלטה לסרב לבקשה ללא נימוקים ..."

ביום 23/6/09 שוב פנה המערער לבית משפט קמא כשלפנייתו צירף העתק בקשתו לרשות הדואר לבירור גורל הדואר הרשום ששלח למטה הארצי ביחס לבקשה להישפט.

הדיון שהתקיים ביום 6/9/09 נדחה כדי לאפשר לצדדים לבוא בדברים עפ"י המלצת בית משפט קמא. ביום 14/9/09 מסר המערער הודעה לבית משפט קמא שיש להכריע בבקשה לגוף העניין.

המערער טוען כי הוא לא זומן כלל ועיקר לדיון ולכן לא ניתן לראות בו כמי שלא התייצב לדיון וניתן לקיים את הדיון בהעדרו.

ביום 29/9/09, דחה בית משפט קמא את הבקשה להארכת מועד להישפט, תוך שהוא קובע כי:

" .. המבקש לא הניח תשתית ראייתית שבכוחה לשכנעני כי לא ידע, ולא יכול היה לדעת, על קיומו של הדו"ח. עובדה זו בצירוף העובדה שהדו"ח הוא מלפני שנתיים מטה את הכף לחובת המבקש.."

בימ"ש קמא המשיך וכתב כי המערער:

" ... יכל בנקל להראות בראיות מתי נודע לו קיומו של הדו"ח. משרד הרישוי שולח מס' התראות טרם הפסילה עקב צבירת נקודות ומיישם מס' אמצעי תיקון בטרם הפסילה.. גם המרכז לגביית קנסות שולח התראות בגין גביית החוב שבצד הדו"ח."

בהמשך הסתמך בימ"ש קמא על ההנחה הקובעת כי הימנעות להביא ראיות, מטעם המערער, פועלת לחובתו. עוד המשיך בימ"ש קמא וכתב כי:

"אשר על כן, לא מקובלת עלי הטענה כי המבקש ידע על הדו"ח רק שעה שפסל אותו משרד הרישוי עקב צבירת 38 נקודות, לטענתו."

על יסוד הדברים הנ"ל דחה את הבקשה.

המערער פנה ביום 30/9/09 בבקשה לעיון חוזר, בקשה שגם היא נדחתה ביום 4/10/09 ע"י בית משפט קמא. בבקשה זו הפנה הסנגור את תשומת לב בית משפט קמא לכך שמעולם לא ניתן פסק דין בעניינו של המערער. בעניין זה החליט בימ"ש קמא כי:

" .... החיוב הנובע מדו"ח כמוהו כפסק דין עפ"י החוק, כך למשל נהג אשר פועל במסגרת המותווית בסעיף 229 (א) לחסד"פ, רואים אותו כמי שהודה ...". עוד המשיך בימ"ש קמא והתייחס לזימון להקראה שמקורו בטעות כי הרי לא ניתנה החלטה להארכת מועד להישפט או המבטלת את החיוב – ראו החלטה מיום 4.10.09.

על ההחלטות הנ"ל נסב הערעור שבפני.