סמכות שיפוט של בית הדין הרבני

ב"ה

החלטה ופסק דין

הבעל הגיש לבית הדין תביעה לגירושין בה כרך את עניני רכוש הצדדים, משמורת הקטינים והמזונות.

בהחלטה מיום ג' שבט תשס"ו (1.2.06) - לאחר דיון מפורט בשאלת הסמכות - קבענו כי הצדדים יתגרשו זה מזה בג"פ, ויש מקום אף לחייב את האשה בקבלת הגט, וכי הצדדים אסורים זה על זה, לאור הודאת האשה כי חיה חיי אישות עם גבר אחר. כמו כן נראה היה לנו, מעיון מהחומר שבתיק ומשמיעת טיעוני הצדדים כי הסמכות בעניני הרכוש - שנראה כמוקד המחלוקת העיקרי שבין הצדדים - מוקנית לבית הדין, אך איפשרנו לבאת-כח האשה להגיש אסמכתאות בכתב.

בדיעבד התברר כי יום קודם לדיון בפנינו, החליט בית המשפט לעניני משפחה כי נתונה לו הסמכות לדון בבקשת האשה לצו עשה המורה לבעל להחזיר לשימוש האשה מכונית שנטען שהיא שייכת לצדדים, על אף טענת הבעל כי עניני הרכוש נכרכו בתביעת הגירושין והם מצויים בסמכות בית הדין.

למרות שהחלטת בית המשפט מנומקת, עולה החשש כי לא קדם לה דיון בו התאפשר לצדדים לחקור זה את זה בשאלות העובדתיות (ראו והשוו: הלכת פלמן).

בדיון שקיים בית המשפט ביום 8.2.06 חזר בית המשפט וקבע כי לו הסמכות להידרש ולדון בשאלת הרכוש.

נציין, שלא ברור לנו היקף התביעות הרכושיות של האשה בבית המשפט. העובדה שהוגשה תביעה רכושית בבית המשפט לא תמיד מונעת התדיינות רכושית - בענין שלא נתבע בבית המשפט - אם זה נכרך בתביעת הגירושין. בענין זה ניתן פסק דין מפורט ומנומק על ידי הרכב אחר בבית הדין הרבני האזורי בחיפה, בתיק 1-24-9840 (ההחלטה נמצאת כעת ב-http://www.rbc.gov.il/judgements/docs/129.doc). מסקנת בית הדין שם, שנומקה בהרחבה בשורה של נימוקים, היתה, שתביעה מוקדמת למתן סעדים למניעת הברחת רכוש לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, ואפילו תביעה לסעד הצהרתי על בעלות בנכסים, אינה יכולה למנוע דיון בתביעה לפירוק שיתוף ברכוש שנכרכה בתביעת גירושין.

אף שהננו מסתייגים, בכל הכבוד, מהחלטת בית המשפט ומנימוקיו, מחוייבים אנו לכללי הכיבוד ההדדי של הערכאות. הואיל והחלטת בית המשפט קדמה להחלטתנו, לא נוסיף ונחליט בשלב זה בשאלת סמכותנו לדון ברכוש. לעת עתה לא נדון בגוף המחלוקת הרכושית שבפנינו. מדברי באת-כח הבעל אנו מבינים שיש בדעת הבעל לפנות  בבקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, וכך נראה שראוי לבעל לעשות.

ראוי לשוב ולהדגיש כי החלטת בית המשפט בענין סמכותו ניתנה בהקשר לעניני הרכוש, ולא נאמר בה דבר לענין סמכותו לדון במזונות האשה ובהחזקת הילדים.

כאמור, פסקנו כי על הצדדים להתגרש וכי הם אסורים זה לזה עקב בגידת האשה. נמצא אם כן, שתביעת הגירושין של הבעל הוכחה והתקבלה. בנסיבות אלו ברור שמדובר בתביעת גירושין כנה. העובדה שהמצאת תביעת הגירושין לידי האשה עוכבה בעשרה ימים, אין בה כדי לערער את כנות התביעה או את כנות הכריכה. זהו פרק זמן מזערי אשר אף קטן מפרק הזמן שבו יש להמציא תביעות שהוגשו לבית המשפט לענין משפחה (15 יום על פי תקנות סדר הדין האזרחי). בפרט כך, כאשר הוגשה בקשה מנומקת לעיכוב המסירה, והיא אושרה מראש על ידי בית הדין.

מהחומר שבפנינו עולה עוד שכריכת ענין מזונות האשה בתביעת הגירושין נעשתה כדין ובכנות. לא זו בלבד, אלא משהתקבלה תביעת הגירושין בעילת בגידה, דין הוא שתתקבל גם טענת הבעל ביחס למזונות האשה ולכתובה.

הננו מחליטים, איפוא, כי ענין המזונות נכרך כדין ובכנות. הננו מוסיפים ופוסקים כי האשה הפסידה מזונותיה וכתובתה.

ענין החזקת הקטינים כרוך מעצם טיבו וטבעו בגירושין, והוא אף נכרך במפורש. אין בפנינו טענה של ממש מדוע אין ענין זה בסמכותו של בית הדין. על כן אנו קובעים כי בית הדין מוסמך לדון במשמורת הקטינים. יחד עם זאת, הואיל ובית המשפט כבר מינה מומחה שיעסוק בעניינם של הקטינים, ישקול האב אם הוא מעונין שענין זה יידון על ידי בית הדין הרבני.

הבעל רשאי לפתוח תיק לסידור גט, ועל הצדדים להתייצב לדיון שייקבע בפני הרכב בית הדין לגטין.

אם האשה לא תתייצב לקבלת הגט, רשאי הבעל להשליש שם את הגט. לנוכח "חיים פתוחים" של האשה עם גבר אחר, ואם האשה לא תתייצב לקבלת הגט, ישקול בית הדין לגטין אם לערוך גט זיכוי לאשה.

בעניני הרכוש והחזקת הילדים הננו ממתינים לפניות מתאימות, בכפוף לאמור לעיל.

ניתן ביום ט' אייר תשס"ו                ( 07/05/2006)