סמכות שיפוט מקומית

א) בפני בית הדין מונחת תביעת הבעל לשלוםבית.

האשה מתגוררת כיום עם שתי הבנות הקטינות של הצדדים במושב [מ'] ליד טבריה, ומבקשת להעביר הדיונים לבית הדין הרבני בטבריה, לטענתה - לו הסמכות השיפוטית המקומית.

הצדדים נישאו בשנת 2010. הצדדים לא גרו מעולם בדירה השייכת להם.

אחרי החתונה התגוררו בנתניה.

לקראת הלידה הראשונה ביקשה האשה לעבור לגור בבית הוריה כדי שתלד בבית החולים "פוריה", סמוך למקום מגוריהם.

הצדדים גרו לפני הלידה וגם לאחריה במשך ארבעה חודשים ב[מ'], עד ה02/11.

לאחר מכן חזרו לאזור נתניה, גרו בשכירות בקדימה (הסמוכה לנתניה), שלושה חודשים בבית הורי הבעל בנתניה, ולאחר מכן שכירות של חצי שנה בדירה בנתניה עד ה05/12.

הבעל שהוא שוטר במקצועו, היה בקורס משטרתי בתנאי פנימייה בשפרעם. מקורס זה היה מגיע לבית רק בסופי שבוע.

מה06/12 עד ה12/12 עברה האשה להתגורר בבית הורי הבעל בנתניה, אליו היה מגיע הבעל רק בסופי שבוע.

ביום 12/12 לקראת הלידה השניה, עברה האשה לבית הוריה ב[מ'] וזאת כדי ללדת שם. מאז היה הבעל ממשיך להגיע בסופי שבוע לבית הוריה ב[מ'].

האשה ילדה ביום 01/13 והבעל היה ממשיך להגיע בסופי שבוע לבית הורי האשה ב[מ'] עד יום 03/13, שאז אמרה לו האשה שלא יבוא יותר אליה.

מקום המגורים של האשה בתעודת הזהות הוא [מ']. גם כתובתו של הבעל בתעודת הזהות שונתה לישוב [מ']. לדברי הצדדים, שינוי הכתובת בתעודת הבעל היה כדי לאפשר הרישום של בתם הגדולה לגן ב[...] (הסמוך ל[מ']).

לדברי הבעל, עצם הרישום לא מורה על מקום מגורים, מכיוון שלפני הקורס גרו בנתניה, ובקורס הוא גר בשפרעם, ומשכך קרוב לו יותר להגיע ל[מ'].

לדבריו, התחתנו על דעת שיגורו במרכז. העבודה אליה ישובץ היא במרכז, והמעבר לצפון היה לצורך הלידה כמו בפעם הראשונה. עם זאת, הודה הבעל שהעברת הכתובת ל[מ'] הייתה לצורך רישום הבת בגן בצפון, מפני שרצה לרצות את האשה. עוד הודה שיש בדבר משום הסכמה שהבת תלמד בגן בצפון, ומשכך ברור שהבין שנשארים שם.

האשה בבקשתה להעברת הסמכות השיפוטית לטבריה כותבת עוד שמכיוון שהיא מטופלת בילדים קטנים בני שנתיים וחצי וארבעה חודשים, יקשה עליה להתנהל בבית הדין בנתניה וראוי שהתיק יתנהל בבית הדין בטבריה סמוך למקום מגוריהם ומקום מגורי הוריה המסייעים לה.

ב) התקנה הקובעת את הסמכות השיפוטית המקומית והמחייבת בנידון דידן, היא תקנה י' לתקנות הדיון, הקובעת שתביעה בין בני זוג תוגש לבית הדין הרבני של מקום המגורים האחרון של בני הזוג.

ונראה שטעמה של תקנה זו, הוא על פי מש"כ המהרשד"ם בתשובותיו (ח' חו"מ סימן ק"ג ושפ"ו) (ועיין רמ"א חו"מ סימן ע"ג ס"י ובתומים שם),שהיכא ששני אנשים עשו עיסקה כשגרו במקום מסוים, ואחר כך עקר אחד מהם למקום אחר, דין הוא שיוכל התובע להגיש תביעתו במקום שגרו ובו נעשתה העיסקה, דאומדנא דמוכח הוא שאדעתא דהכי נעשתה העיסקה שלא ישנה הנתבע וילך למקום אחר, עיי"ש שהביא ראיה לדבריו מתשובת הרשב"א. וכן יש לדקדק קצת מתשובת הריב"ש סימן שנ"ד. ועיין בתקנה ט' לתקנות הדיון (שנתקנה על בסיס דברי המהרשד"ם).

ולהכי בני זוג שגרים במקום משותף, אין זכותו של אחד מהם לעקור למקום אחר ולהגיש תביעתו שם, דאומדנא דמוכח היא שאדעתא שידונו במקום מגוריהם המשותף ניהלו את חייהם, וכמו ששאר ענייניהם המשותפים מתנהלים באותו מקום. ולכן אין מקום לומר שאם אחד מהם עזב למקום אחר, בן הזוג התובע יגיש תביעתו במקום הנתבע ששינה ועקר מקומו.

והנה לטענת הבעל מקום מגוריהם האחרון הוא נתניה, מפני ששם גרו ביחד לאחרונה, ומעת יציאתו לקורס האשה המשיכה להתגורר אצל הוריו בנתניה, ואולם הוא נאלץ להיות בשפרעם לצרכי עבודתו ובסופי שבוע הגיע תדיר למקום מגורי האשה בבית הוריו בנתניה וכשעברו ל[מ'] הגיע ל[מ'].