סמכות ענינית בתביעה למזונות ומדור אלמנה

בפנינו תביעת אלמנה למדור ומזונות.

נזכיר כי בסיומה של החלטת בית הדין מיום י"ג אדר א' התשע"ו (28.2.16) נאמר:

ובכן, כאמור, כהסכמת הצדדים, יש מקום לדבר על הצעת פשרה, במסגרתה האלמנה תשלם למשיבה חלק מסוים מתוך חלקה בדירה, כאשר על גובהו של חלק זה, הצדדים ינהלו משא ומתן.

המשא ומתן ינוהל בתוך 5 ימים.

במידה ותוגש אף הודעת צד אחד, בה יתברר כי לא הושגה הסכמה, בית הדין ישקול החלטתו בשאלת סמכות בית הדין, וייתן הוראותיו באשר להמשך ניהול התיק.

בית הדין ממליץ לצדדים להגיע להסכמה, אשר עשויה להועיל לשני הצדדים במסגרת ניהול התיק הכולל בבית המשפט ובבית הדין.

ברם, התקבלה הודעת הנתבעת כי הצדדים לא הגיעו להסכמה.

הנתבעת בהודעתה כתבה טענות באשר לסמכות בית הדין לדון בתביעה, ברם, עמדת שני הצדדים באשר לסמכות כבר נשמעה בדיון הנ"ל.

ואלו טענות הצדדים באשר לסמכות בית הדין, כפי שהושמעו בדיון שהתקיים, וכפי שהובאו במסגרת ההחלטה הנ"ל:

טוען ב"כ המשיבה טענת מקדמית: בית הדין נעדר סמכות לדון במדור ומזונות האלמנה. זאת משום שבפני בית המשפט לענייני משפחה מתנהל הליך באשר לדירת העיזבון, והאלמנה עצמה הגישה ביולי 2013 תביעה הצהרתית בה האלמנה עותרת לבית המשפט להכריז כי היא בעלת מלוא הזכויות בדירה, והדירה אינה חלק מעיזבון בעלה. היא אף צרפה תצהיר והצהירה אודות האמור. כך שיש השתק שיפוטי. בית המשפט קיים 2 דיונים, ובהסכמת האלמנה מונה שמאי והיא אף שילמה שכר טרחתו, כן הסכימה להעברת 1/6 מהזכויות למשיבה בתיק זה.

ומוסיף וטוען: פקעו נישואי המנוח והאלמנה עוד טרם פטירת המנוח. משנת 1994 ועד 2009, עד שהוא נפטר, הם חיו בנפרד, הם לא חיו אף באותה יבשת. הוא חי בדרום אפריקה והיא חיה בארה"ב. לכן היא אבדה זכאותה למזונות מהעיזבון.

כן מוסיף וטוען: ישנו שיהוי. הוא נפטר בתחילת 2009, לפני 7 שנים, ומאז היא לא בקשה מזונות. היא טוענת כי אין לה כסף, ומדוע המתינה? זה חוסר תום לב. זה מצטרף לטענה הראשונים שעלתה. לכן מן הראוי כי הכל ידון יחדיו בפני בית המשפט.

מגיב ב"כ התובעת: אכן הוגשה תביעה מצד האלמנה לבעלות בדירה, יש לה כתב המחאת זכות מבעלה עוד בחיים, והיא לא הגישה לבית המשפט תביעת מדור ומזונות. היא לא ידעה שיש לה אפשרות זו. לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין, האלמנה רשאית להגיש בקשה למזונות אלמנה, ולא צריך את הסכמת כל הנוגעים בדבר. בית המשפט קיים את הצוואה. הדירה לא נרשמה עד היום ע"ש המנוח וע"ש היורשים, כי כונסי הנכסים מונו לרשום את הדירה, אף לא רשמו עד היום. בית המשפט הציע כי לשם פשרה ניתן לבדוק את המתווה. האלמנה לא הסכימה לקבל את המתווה. עוד כתוב בהחלטת בית המשפט כי לצורך הפשרה וחלוקת העיזבון, הדירה בשלמותה היא חלק מנכסי העיזבון ולא תישמע טענה אחרת בענין זה. את זה אנו נקבל. האלמנה לא רוצה לעזוב את הדירה עד סוף ימיה. לפי הטענה שלנו בבית המשפט, האשה זכאית לכל הדירה, חצי שלה, וחצי השני גם שלה מכוח המכתב, אך לאור האמור בהחלטת בית המשפט, רק חצי שייך לאלמנה, לפי הצוואה, חלק לבן שלה דוד וגם לבת בארה"ב, ולמשיבה ** בדירה. חלקה לא ייפגע, אך היא צריכה להבין כי האלמנה תגור בדירה עד סוף ימיה.

מגיב ב"כ המשיבה: המשיבה מבקשת לממש את חלקה בדירה.

...

ממשיך ב"כ התובעת: הצדדים כן גרו יחד כזוג נשוי, אף שהבעל ניהל עסקים.

ובכן, בשאלת הסמכות, בית הדין אינו מוצא קשר בין ההליך המתנהל בבית המשפט לחלוקת דירת המנוח לבין תביעת האלמנה למדור ומזונות מעיזבון המנוח, תביעה שהיא בסמכותו של בית הדין הרבני, כמבואר בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953 ובית הדין דן בה על פי האמור בשולחן ערוך אבן העזר סימנים צ"ג, צ"ד ועוד.

בית הדין אינו רואה מניעה כי החלטות בית הדין ובית המשפט יחיו זו לצד זו בכבוד ההדדי הראוי, כשם שיכולה הלכת מדור ספציפי, כשנפסקת ע"י בית הדין מדין מזונות ומדור, לדור בכפיפה אחת עם החלטת ערכאה אחרת על פירוק שיתוף.