סמכות נציב שרות בתי הסוהר להפסיק עבודות שירות של אדם אשר לא התייצב לביצוען - לא נתונה לדיון נוסף

           בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה ברע"ב 11834/05 אמבאו נ' מדינת ישראל, שניתן ביום 3.4.06.

1.        העותר הורשע בשנת 2000 על ידי בית משפט השלום באשדוד בעבירות תקיפה ונגזר עליו, בין היתר, עונש של 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות. העותר אמור היה להתייצב לתחילת ריצוי העונש ביום 1.10.00, אולם הוא לא עשה כן משום שביום 17.9.00 הוא נעצר עד תום ההליכים בשל אירוע נוסף. אף לאחר שהסתיימו הליכים אלה (בהם הורשע המבקש אך לא הוטל עליו מאסר בפועל) ולאחר שהליך נוסף שנוהל נגד העותר הסתיים בזיכויו לא עשה העותר דבר לריצוי עבודות השירות. בסופו של דבר החליט נציב שרות בתי הסוהר (להלן: הנציב) ביום 1.8.05 לאחר שימוע שנערך לעותר ביום 25.7.05 להורות על הפסקת מנהלית של עבודות השירות וריצוי עונשו של העותר מאחורי סורג ובריח. עתירה שהגיש העותר לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (השופט נ' זלוצ'ובר) נגד החלטת הנציב נדחתה ביום 19.12.05 ועל פסק דין זה הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שנדונה בפני מותב תלתא.

2.        השאלה שהתעוררה בפסק הדין נשוא העתירה שבפניי הינה האם מוסמך נציב שרות בתי הסוהר להורות על הפסקה מנהלית של ביצוע עבודות שירות כאשר האדם שנידון לביצוע עבודות השירות כלל לא התייצב לביצוען. שאלה זו התעוררה משום שבסעיף 51ט לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), המפרט את העילות שבגינן מוסמך הנציב להורות על הפסקה מנהלית של עבודות שירות אין התייחסות למצב בו האדם, שהוטל עליו עונש של מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות, לא התייצב כלל לביצוע העבודות. אף על פי כן קבע בית המשפט העליון (מפי השופט א' רובינשטיין ובהסכמת השופטת א' פרוקצ'יה והשופט ס' ג'ובראן) כי הנציב מוסמך להורות כן. השופט רובינשטיין קבע כי המועד הקובע לתחילת סמכותו של הנציב להורות על הפסקה מנהלית של עבודות שירות הוא המועד שבו אמור הנידון, על-פי הוראת בית המשפט, להתחיל בביצוע העבודות, וזאת אף אם הנידון לא החל בפועל בביצוען. עוד ציין השופט רובינשטיין כי מצבו של מי שלא החל כלל בביצוע עבודות השירות לא צריך להיות עדיף ממצבו של מי שהחל בביצוע העבודות ולאחר מכן החל להקל בהן ראש. בהקשר זה הדגיש השופט רובינשטיין כי עבודות השירות הן פריבילגיה שניתנת לאדם תחת ריצוי עונש המאסר שהוטל עליו מאחורי סורג ובריח. לפיכך החליט בית המשפט העליון לדחות את ערעורו של העותר (לאחר שניתנה לו רשות ערעור), ומכאן העתירה שבפניי.

3.        טענתו העיקרית של העותר בעתירתו לדיון נוסף היא כי שגה בית המשפט העליון כאשר קבע הלכה חדשה, לפיה הנציב מוסמך להורות על הפסקה מנהלית של עבודות שירות לגבי מי שלא החל מעולם בביצוען, אף בהעדר הסמכה מפורשת לכך בחוק. העורר טוען כי סמכות לשלילת חירותו של אדם צריכה להיות מעוגנת במפורש בחוק ובהעדר עיגון כזה הסמכות נתונה לבית המשפט ולא לנציב שהוא רשות מנהלית. עוד טוען העותר, כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה סותרת את ההלכה שקבע בית משפט זה בד"נ 5/83 מדינת ישראל נ' סוויסה, פ"ד לח(4) 701 (להלן: עניין סוויסה) באשר למועד הקובע לתחילת משמורת חוקית. בעניין סוויסה נקבע ברוב דעות כי המשמורת החוקית על אדם אינה מתחילה במועד בו הוא אמור היה להתייצב לריצוי עונש המאסר שנגזר עליו (על פי פסק הדין שקבע את העונש) אלא במועד בו הוא החל בפועל להימצא תחת פיקוח שמטרתו הגבלת חופש תנועתו. על כן נקבע בעניין סוויסה כי אין להרשיע אדם שלא התייצב במועד לריצוי העונש בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית לפי סעיף 257 לחוק העונשין אלא רק בעבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 לחוק הנ"ל. לטענת העותר, אין מקום להבחין לעניין מועד תחילת המשמורת החוקית בין עונש של מאסר מאחורי סורג ובריח לבין עונש של עבודות שירות, שגם בגדרו מושם הנידון תחת פיקוח ומוגבל חופש התנועה שלו. לפיכך טוען העותר, כי משלא התייצב לריצוי עבודות השירות שהוטלו עליו, הרי המשמורת החוקית עליו לא החלה והוא לא נכנס תחת כנפי סמכותו של שירות בתי הסוהר. העותר מוסיף וטוען כי בנסיבות אלה הוא אינו נחשב ל"עובד שירות", שהנציב מוסמך להורות על הפסקה מנהלית של עבודות השירות שלו מכוח סעיף 51ט לחוק העונשין. עוד טוען העותר כי מפסק הדין נשוא העתירה עולה כי שאלת המועד הקובע לסמכותו של הנציב תלויה בקיומו של צידוק לאי התייצבות הנידון לתחילת ריצוי עבודות השירות במועד שנקבע לו וכי פסק הדין יוצר חוסר וודאות בסוגיה זו.

4.        המשיבה טוענת כי פסק הדין נשוא העתירה אינו עומד בתנאים לקיום דיון נוסף, שנקבעו בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) ובפסיקתו של בית משפט זה. לטענת המשיבה, הקביעה כי הנציב מוסמך להורות על הפסקה מנהלית של עבודות שירות גם ביחס למי שמעולם לא התייצב לביצוע העבודות אינה סותרת את ההלכה שנקבעה בעניין סוויסה לגבי מועד תחילת המשמורת, משום שעניין סוויסה עסק במהותה וחומרתה של העבירה הפלילית הרלוונטית ואילו בעניינו עסקינן בסמכותו המנהלית של הנציב. באשר לטענת העותר בדבר העדר סמכותו של הנציב טוענת המשיבה כי העמדה שבאה לידי ביטוי בפסק דינו של בית המשפט העליון היא העמדה היחידה האפשרית. זאת, משום שבית המשפט שדן בהליך הפלילי סיים את מלאכתו ואינו מוסמך עוד לשנות את גזר דינו, ואם ייקבע כי הנציב אינו מוסמך להורות על ריצוי העונש בבית האסורים תיווצר, למעשה, לקונה בחוק. טענה נוספת של המשיבה היא כי אין כל הצדקה לתת עדיפות (בדרך של שלילת סמכות הנציב) למי שלא התייצב כלל לריצוי עונשו על פני מי שהתייצב לריצוי עונשו אך לא השלים את ביצוע העבודות שנגזרו עליו.

5.        דין העתירה להידחות. בפסק הדין נשוא העתירה פירש בית המשפט את סמכותו של הנציב לפי סעיף 51ט לחוק העונשין וקבע כי הנציב מוסמך להורות על הפסקה מנהלית של עבודות שירות גם כאשר האדם שנידון לעבודות שירות לא החל כלל בריצוי עונשו. פרשנות זו אינה סותרת את ההלכה שנפסקה בעניין סוויסה, שבו נדונה שאלת מועד תחילת המשמורת החוקית בהקשר של קביעת מהות העבירה הפלילית הנוגעת בדבר ללא קשר לסמכותו המנהלית של הנציב. השופט רובינשטיין העיר אמנם בפסק דינו כי הוא נוטה יותר לדעת המיעוט בעניין סוויסה אך מדובר בהערת אגב, שאין בה כדי להפוך את ההלכה שנקבעה בעניין סוויסה. נוסף על כך איני סבורה כי בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה כלשהי שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה מצדיקה את קיומו של דיון נוסף בהתאם לסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט. אין חולק כי שאלת היקף סמכותו של הנציב להורות על הפסקה מנהלית של עבודות שירות היא שאלה חשובה, אך שאלה זו הוכרעה בפסק הדין נשוא העתירה ואיני מוצאת כי יש הצדקה כלשהי לדון מחדש בשאלה במסגרת ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף.

6.        עוד יובהר, למען הסר ספק, כי השאלה בדבר קיומו של צידוק לכך שאדם שנידון לעבודות שירות לא התייצב לריצוי העבודות במועד שנקבע לו היא שאלה נפרדת משאלת זהות הגורם המוסמך לדון בהפסקה מנהלית של עבודות השירות. סמכות זו היא של הנציב ושאלת קיומו של הסבר מוצדק כזה או אחר לאי ההתייצבות של הנידון תיבחן על ידי הנציב בהתאם לנסיבות המקרה, אולם כמובן שעצם סמכותו של הנציב אינה תלויה בה.

           אשר על כן, העתירה נדחית. העותר יתייצב לריצוי עונשו ביום 9.7.06 עד לשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

           ניתנה היום, כ"ט בסיון התשס"ו (25.6.2006).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    /צש

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: