סמכות מקומית בתביעה בין בני זוג; פרשנות תקנות הדיון

לפנינו תביעת גירושין של האשה.

טרם קיום דיון מהותי לגופו של עניין בסוגיית הגירושין, הצדדים חלוקים בעת הזאת על מקום הדיון והסמכות המקומית. הבעל דורש העברת התיק לבית הדין בירושלים, מאחר שזה מקום המגורים האחרון של הצדדים, לשיטתו; ואילו האשה דורשת הותרת הדיון בבית הדין בחיפה, מאחר שזה מקום המגורים האחרון של הצדדים, לשיטתה.

וכיצד יתכן הדבר, שכל צד טוען למקום מגורים אחר?

אלא שהצדדים חיו יחדיו תקופה קצרה בלבד, כחודשיים ימים, כאשר במהלכה שהו באזור הצפון וכן התגוררו מעט אף בירושלים למשך תקופה קצרה יותר, וביחס לתקופות אלו נסובה המחלוקת ביניהם.

להלן יובאו עמדות הצדדים (באמצעות באי-כוחם), כולל תאריכי מגוריהם באזורים השונים.

עמדת האשה

ב"כ האשה מציג את עמדת האשה:

הצדדים נישאו ביום 12.8.12 בקרית אתא, נרשמו לנישואין ברבנות קרית אתא, ולכן מקום התחייבותם בחיובי הנישואין הינו חיפה. מיום הנישואין ועד לתאריך 28.8.12, במשך כ-3 שבועות, הצדדים גרו בקריות, בדירה של אח האשה. גם לאשה יש דירה בקרית ביאליק על שמה וכתובתה בתעודת הזהות היא בדירה זו. לפני הנישואין, לדרישת הבעל, הצדדים ערכו הסכם ממון, והסכם זה נערך בקריות ואושר בבית משפט בקריות. ביום 28.8.12 עלו הצדדים לירושלים, וגרו בדירה של אחות הבעל למשך יומיים. ביום 30.8.12 האשה ירדה לת"א לבצע ניתוח. ביום זה האשה השתחררה מבית חולים והצדדים נסעו לקרית אתא לדירת אחי האשה, עד ליום 25.9.12. במהלך תקופה זו הבעל היה נוסע לעסק שלו בירושלים. ביום 25.9.12, ערב יו"כ, שהיה יום שלישי בשבוע, הצדדים החליטו בעצה אחת עם אם האשה לעלות לירושלים, וחזרו לקרית אתא ביום 28.9.12, שהיה יום ששי בשבוע. שם שהו הצדדים עד ליום 11.10.12, דהיינו בתקופת חג סוכות ושמחת תורה. בתאריך זה, שהיה יומיים לאחר שמחת תורה, האשה והוריה נסעו לוונצואלה. בירושלים הצדדים היו רק חמשה ימים, יומיים בתחילה, כאמור, ועוד שלשה ימים שהיו עם הוריה בחג. כן הוסיף ב"כ האשה כי משפחתה הענפה של האשה גרה בקרית אתא וגם הורי הבעל גרים בקרית אתא. עוד ציין כי הצדדים לא קנו דירה ולא שכרו דירה במקום אחר.

לאור העובדות המוצגות, טוען ב"כ האשה שהסמכות המקומית נתונה לבית הדין בחיפה, לאור תקנות הדיון שבהם נקבע שהסמכות המקומית נקבעת לפי מקום המגורים המשותף האחרון של הצדדים, שזהו אזור הצפון לטענתו, שם התגוררו יותר זמן לשיטתו וזה היה מקום מושבם העיקרי, לאור כל האמור.

והוסיף ב"כ האשה טיעון נוסף להצדקת סמכות מקומית בבית הדין בחיפה: האשה בהריון, אין סיבה וטעם לטלטלה לירושלים לדיונים. היא באמצע החודש החמישי להריונה.

והוסיף עוד טיעון: לאחר הנישואין הבעל ישב עם אבי האשה והאשה עצמה, וסוכם ביניהם שהבעל ימכור את החנות בירושלים והצדדים יעברו לגור בקריות. זאת משום שהעסק של הבעל לא מצליח.

עמדת הבעל

ב"כ הבעל מציגה את עמדת הבעל:

בשבת שחלה בתאריך 28.9.12 היו הצדדים בירושלים. הצדדים לא גרו באזור הצפון, לבעל יש עסק בירושלים, הבעל רצה לקנות עוד נכס. הבעל כל יום בעסק. לאור זאת, אין זה הגיוני שהצדדים שאפו לנהל את חייהם בקריות. כל משפחתה של האשה גרה בוונצואלה. הדירה בקריות שנרשמה ע"ש האשה, זהו הליך שבוצע רק לצרכי מס. בירושלים ישנה דירה שרשומה ע"ש אחות הבעל, היה סיכום שהצדדים ימשיכו לגור שם, הבעל התחיל לשפץ את הדירה אחרי האירוסין, שבוע לפני החתונה. בהסכם הממון לא הייתה התייחסות למגורים. השיפוצים בדירה המשיכו אף לאחר החתונה, ולכן הם גרו בינתיים בקריות. הורכב ריהוט בבית המגורים בירושלים. אף אמה של האשה סייעה בכך. האשה לא מתכוונת לגור באזור הצפון. במסגרת שיקול הדעת בשאלת הסמכות המקומית, יש להתייחס אף לעובדת אזור מגורי הנתבע וכן למקום העסק שלו.

לעמדת הבעל, הצדדים גרו בירושלים 11 יום.

באשר לטענה שהעלה ב"כ האשה בדבר הריונה של האשה וקושי טלטולי הדרך, ב"כ הבעל משיבה כי אין מניעה לאשה בהריון להגיע לדיון בירושלים.

ומוסיפה עוד ב"כ הבעל: בתעודת הזהות של האשה הייתה ירושלים רשומה כמקום מגוריה, במדרשה, ואף הבעל רשום בירושלים.

באשר לטענת הבעל בדבר הריהוט שנרכש לדירה והוכנס אליה, אף בסיוע אמה של האשה, מגיב ב"כ האשה: הבעל הגיש תביעה בבית המשפט בגין רכישת ריהוט על ידו, ודורש שם פיצוי מהאשה עבור זה, אז ודאי שאמו של האשה לא סייעה בזה. ארבעה חודשים לפני הנישואין הדירה ניתנה לבעל, האשה לא השתתפה כלל בשיפוץ ולא קנתה כל ריהוט. בהסכם הממון לא נאמר שיש לבעל דירה זו.

בית הדין בירר עם הצדדים היכן הם תכננו לגור יחדיו.