סמכות מקומית

בפני ביה"ד הרבני באשדוד הוגשה תביעה לגירושין של הבעל פלוני כנגד אשתו פלונית.

התביעה הוגשה בתאריך 20.5.08. הדיון שנקבע לתאריך סמוך נדחה בגלל בקשתו של הבעל להקפיא את התיק. בתאריך 28.12.08 ביקש הבעל לפתוח את התיק ולקיים דיון. והצדדים הוזמנו לדיון ל- ט' שבט 3.2.09.

האשה- הנתבעת הגישה בתאריך 19.1.09 בקשה להעביר את הדיון לביה"ד הרבני בבאר- שבע בנימוק שהנתבעת "אמא לשתי בנות קטנות - [...] בת שנה וארבעה חודשים, ותינוקת בת חודש ושבוע, מאחר ואין לה סידור לבנות ואין באפשרותה להגיע לאשדוד, מניקה את התינוקת, והנסיעה לאשדוד היא יום שלם".

הבעל- התובע מתנגד לבקשה, לטענתו, הבת הגדולה תשהה בגן בזמן הדיון. וחמותו- אם האשה גרה עם הנתבעת ועוזרת לה ויכולה להחזיק את הילדים. לדבריו, הוא נפגע בתאונת דרכים ומצב בריאותו מקשה על תנועותיו, ובגלל שהוא מהוה משענת לאביו הנכה ומקום עבודתו בלוד יקשה עליו להגיע לבאר שבע.

בתחילת מכתבו מציין הבעל-התובע, שתיק התביעה נפתח בתחילת 2008. "מרכז חיינו התנהל ברובו וכולו באשדוד, דירת המגורים המשותפת שלי ושל אשתי הייתה ברח' [...] אשדוד", ואכן, בתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים- התשנ"ג תקנה י' (1) נקבע כי "תביעה בין בני- זוג בענייני אישות תוגש לביה"ד הרבני של מקום המגורים האחרון של בני הזוג".

אולם בתקנה כ' (1) נקבע כי "ביה"ד רשאי, לפי שיקול דעתו, לקיים דיון תוך חריגה מכללי הסמכות המקומית דלעיל". ובתקנה (2) נקבע "נשיא ביה"ד הרבני הגדול לערעורים רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, לפני בקשת בית הדין הדן בענין מסוים או לבקשת אחד הצדדים, להעביר את הדיון לבי"ד אחר אם ראה נימוק חשוב לכך שירשם בהחלטתו". ועיין תקנה כ"א (1).

והנה, נפסק להלכה בחו"מ סי' י"ד ס"א שהתובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת, והפתחי תשובה סק"ד כתב שם בשם מוהר"י העשיל אשכנזי, שבאיש ואשתו, צריכה האשה ללכת למקום האיש שאף היא חייבת בכבוד בעלה וגם טלטולא דגברא קשה, ודחה שם את דבריו להלכה, וכתב שמתשובת ברית אברהם אהע"ז סי' צ"ב לא נראה כן, הביאו הפ"ת באהע"ז סי' ע"ה סק"ג. [ועיין יביע אומר ח"ב חו"מ סי' ד' שדחה ראיה זו, ויש לדון בדבריו]. וכן פסקו הערוך השולחן ס"ד והערך שי חו"מ שם ד"ה אב. ועיין אגרות משה חו"מ סי' ה' שגם כן מסיק כן. ועיין שו"ת קנין תורה בהלכה ח"ב סי' י"ב.

מבואר לכאורה שבתביעת גירושין של הבעל כנגד אשתו הולכין אחר הנתבע היכן שדרה האשה. [גם מספק אין לחייב את האשה לבא למקום בעלה].

אולם בתקנות הדיון נקבע שהתביעה תוגש לביה"ד הרבני שבמקום המגורים האחרון של בני הזוג.

ונראה שמקור התקנה הוא דברי תשובת הרשב"א ח"א סי' אלף קמ"ט, הובאו דבריו ברמ"א חו"מ סי' ע"ג ס"י שפסק בזה"ל:

"מי שהיה דר בעיר עם מלוה ויצא משם והניח ממונו בעיר שיצא משם, יכולים התובעים לכופו לדון עמהם בעירם שלא יהא כל אחד ואחד לוה והולך למדינת הים ובי"ד מודיעין לו תחילה".

מש"כ הרמ"א "והניח ממונו בעיר שיצא משם", כונתו, שאם הנתבע לא יבוא לדון במקום בתובע, ביה"ד שבמקום התובע יקח ממונו, אבל גם בלאו הכי הינו מחויב ללכת למקום התובע כמש"כ הרשב"א בתשובה הטעם "כדי שלא יהא כאו"א נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדה"י". וכן פסק הריב"ש סי' שנ"ג והובא בב"י חו"מ סי' ק"ו.

ונראה שהוא הדין בבעל ואשה שדרו במקום מסוים ואחד מהצדדים הלך למקום אחר גם כן שייכת תקנה זו.

(ובספר ישכיל עבדי ח"ו חו"מ סי' א' פסק עפ"י סברא זו שכאשר הצדדים התחתנו בא"י ואח"כ הלכו לגור בחו"ל שזכותה של התובעת לדון בא"י כיון ששם התחייב בכל חיובי האישות, ומדגיש שם ש"גם השאיר רכוש כאן בארץ".

ולדברינו, א"צ לתוספת הנ"ל, גם נראה שאם בני הזוג דרו בחו"ל לא אזלינן בתר מקום נשואיהם וכפי שנכתב בתקנות הדיון שלא כדבריו עיי"ש].

ולכאורה יש לדחות ראיה זו, מפני שדוקא במלוה ולוה שייך תקנה זו מפאת החשש שילך הלוה ויטול מעות המלווה וישב במדה"י. אבל באיש ואשה י"ל שאין חשש כזה שהרי בסתמא אין לחוש שהאשה  תלך למקום רחוק ותתעגן בשביל לעגן את בעלה, ועל כן אזלינן בתר עיקר הדין שהולכין אחר הנתבע. (אחד הטעמים לדין זה הוא מפני ש"המוציא מחבירו עליו הראיה", וכל עוד לא הוכיח התובע את תביעתו, יד הנתבע על העליונה. עיין עיטור ח"ב אות ב' בירורין וביאור הגר"א חו"מ סי' י"ד ס"ק י"ח. ועיין קובץ הפוסקים חו"מ סי' י"ד ס"א שהביא משו"ת אבני חפץ סי' ק"א ומשו"ת שיבת ציון סי' צ"ח שהנתבע חשיב מוחזק בגופו. עיי"ש ועיין פד"ר ו' עמ' 276 ואילך ועיין לקמן).

ובספר יביע אומר ח"ב חו"מ סי' ד' כתב, שאם דרו ביחד בעיר אחת ואח"כ מחמת הקטטה הלכה האשה למקום אחר, חייבת האשה לדון במקום הבעל עפ"י דברי הכנה"ג סי' י"ד בשם המהרשד"ם חו"מ סי' ק"ג ו- שפ"ו, שאם המשא ומתן נעשה בעיר התובע ואח"כ הנתבע פשט רגל והלך לעיר אחרת, חייב הנתבע לדון במקום התובע. והביא שם עוד פוסקים שפסקו כן. (כדמות ראיה לכך מביא ממה שנפסק באהע"ז סי' קס"ו ס"א שהיבמה הולכת אחר היבם, ואם הלך ממקומו אין כופין לילך אחריו. ויש לדחות, דשם יש גזיה"כ שהיבום בעירו כפי שציינו שם הט"ז והגר"א את דברי הגמ' בסנהדרין ל"א ע"ב.  וכשלא נמצא בעירו הינו מחויב לילך אחריה לקיים מצוותו).

ובסוף כתב שגם אם הוי הדין ספק יש לפסוק כן, כיון שמעיקר הדין עבד לוה לאיש מלוה כמ"ש בתשובת לבושי מרדכי סי' פ"ז בשם תשובת הרי בשמים שמעיקר הדין נתבע הולך אחר התובע דעבד לוה לאיש מלוה. ותקנו שהולכין אחר הנתבע, ובספק תקנה הולכין אחר התובע כדין תורה דעבד לוה לאיש מלוה עיי"ש. ובסוף דבריו מציין למהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב סי' י' שפליג בזה ועיי"ש. ולכאו' מדברי העיטור וביאור הגר"א לעיל משמע שמעיקר הדין התובע הולך אחר הנתבע. ועיין מנחת אלעזר ח"ב סי' ב' שהוכיח מהגמ' בסנהדרין ל"א ע"ב שמעיקר הדין אזלי' בתר תובע דלא כמשמעות דברי הגר"א.