סמכות וחובת בית הדין לבחון תוקף גיור 'פרטי' על אף בקשה לסגירת התיק

הנדון: סמכות וחובת בית הדין לבחון תוקף גיור 'פרטי' על אף בקשה לסגירת התיק

בפני בית הדין מונחת בקשתה של המבקשת למחיקת תיק 'אישור גיור'. בבקשה זו נכתבו דברים שקריים שאין להם שחר ולפיכך חובתנו לבאר את הדברים.

רקע

תחילה נבהיר את העובדות.

המבקשת הופיעה בתאריך כ"ג בשבט תשע"ז (19.2.2017) בשעה 9:00 בבית הדין בנתניה לצורך אישור הסכם גירושין וסידור גט פיטורין. בדיון התברר שהמבקשת נולדה להורים שאינם יהודים ורשומה במרשם האוכלוסין כמי שאינה יהודייה. המבקשת נישאה בנישואין אזרחיים ל[פלוני] בשנת 2010. המבקשת הציגה מעשה בית דין מבית דינו של הגר"נ קרליץ ולפיו התגיירה ביום י' בניסן תשע"ב ובאותו יום נישאה כדת משה וישראל. מצב זה שבו המבקשת רשומה לא יהודייה, ומהות גיורה לא ברור, מעורר שאלה בדבר סמכותו של בית הדין להתיר נישואיה.

היקף סמכותו של בית הדין הרבני

ונסביר דברינו:

הסמכות לדון ולהחליט לגבי גירושיהם של בני זוג יהודים במדינת ישראל היא של בית הדין הרבני, כפי שקובע סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953: "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים."

לפיכך גירושין של בני זוג יהודים במדינת ישראל, בין שנישאו במדינת ישראל כדת משה וישראל ובין שנישאו מחוץ למדינת ישראל – בין בנישואין אזרחיים, המצריכים נוכחות שני בני הזוג, שנעשו כחוק המדינה שממנה עלו בני הזוג, בין נישואי בני זוג שנסעו לחו"ל לצורך עריכת נישואים, ובין אלה של בני זוג [תושבי חו"ל] שנישאו נישואין אזרחיים בחו"ל – נישואין המוכרים על פי החוק הבין־לאומי; בין ששניהם היו יהודים בעת הנישואין, בין ששניהם היו נוכרים בעת הנישואין ואחר כך התגיירו או שאחד מהם היה יהודי ובן זוגו נוכרי והתגייר אחרי הנישואין; בין שערכו אחר כך נישואין כדת משה וישראל ובין שלא ערכו נישואין כדת משה וישראל: מכיוון שבעת הגירושין שניהם יהודים, התרת הנישואין היא בסמכותו הייחודית של בית הדין.

המחוקק לא קבע אופן הגירושין והתרת הנישואין אם על ידי גט פיטורין או באופן אחר, ודבר זה גם הוא בסמכות בית הדין שהוא הקובע אופן הגירושין והתרת הנישואין בכל מקרה לגופו.

יש לציין שהנישואין של יהודים על פי החוק במדינת ישראל הם כדת משה וישראל בלבד. לפיכך מי שנישא במדינת ישראל כדת משה וישראל – יש לנישואין אלו תוקף הלכתי ותוקף חוקי. לעומת זאת, נישואין כדת משה וישראל בחו"ל – יש להם במקום עריכת הנישואין תוקף הלכתי בלבד ולא תוקף חוקי.

נישואין אזרחיים 'רגילים' או 'נישואי מקסיקו' או 'פרגוואי' הם בעלי תוקף חוקי בכפוף לתנאי המשפט הבין־לאומי הפרטי. אומנם לעניין תוקפם ההלכתי דן בית הדין בכל מקרה לגופו.

מכיוון שלדעת חלק מהפוסקים יש לנישואין אזרחיים שנערכו בין יהודים גם תוקף הלכתי (לכל הפחות של ספק קידושין), נוהג בית הדין לסדר גט פיטורין לבני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים בלבד בארץ מולדתם. ב'נישואי פרגוואי' או 'מקסיקו' לא מצינו בפוסקים מי שחושש לנישואין הלכתיים ולפיכך נוהג בית הדין להתירם בלא גט פיטורין.

ברוב הפעמים בית הדין מתיר בין את תוקפם ההלכתי ובין את תוקפם החוקי של הנישואין ולפעמים בית הדין מוסמך להתיר את הנישואין מצד אחד בלבד דהיינו את תוקפם ההלכתי או את תוקפם החוקי של הנישואין, בית הדין קובע בכל מקרה לגופו את צורת התרת הנישואין.  

בעבר נהגו בתי הדין להורות על התרת נישואיהם של בני זוג גם אם אחד מהם אינו יהודי, אם נישאו בנישואין אזרחיים בחו"ל והגישו בקשה לגירושין בבית הדין. ברם כיום, כשבית הדין מגיע למסקנה כי אחד המבקשים שבפניו אינו יהודי, נבצר מאתנו להורות על כך, על אף הסכמה של המבקשים, וזאת לפי פסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ 9476/96 (מאיר סרגובי נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים (פדאור 06 (20) 796)). פסק דין זה קובע שבמקרה שאחד הצדדים אינו יהודי החוק אינו מסמיך את בית הדין לדון בהתרת הנישואין, אף אם שני הצדדים הסכימו לסמכות בית הדין. ואף אם התיר בית הדין את הנישואין, להתרת נישואין זו לא יהא תוקף חוקי.

סמכות בית הדין בנידון שלפנינו לאור האמור

מעתה אם יתברר לבית הדין שגיורה של המבקשת תקף על פי ההלכה, הסמכות לדון בהתרת נישואיהם של שני בני הזוג היהודים היא של בית הדין ואחרי שסודר גט פיטורין המפקיע את נישואיהם ההלכתיים יוכל בית הדין להוציא תעודת גירושין המתירה את נישואיהם על פי החוק הבין־לאומי, וברור שקביעה זו צריכה להיעשות אחרי דיון ובירור והוצאת פסק דין שהמבקשת יהודייה על פי דין תורה ומשכך התרת הנישואין של בני זוג אלו, היא בסמכות בית הדין.